נכתב על ידי דודו קרני, בהתבסס על הדיונים, על השיחות ועל המחשבות של חברי המעבדה
איך מתחילים?: על התנעת שינוי תרבותי בחינוך ברוח הקומונינג
קומונינג־חינוך אינו עוד תוכנית פדגוגית או גישה חינוכית, אלא הוא מציע תפיסה רחבה של מערכת היחסים שלנו עם עצמנו כבני אדם, עם החברה ועם הקהילה שסביבנו, עם המערכת הכלכלית שמניעה את החברה ועם הטבע שאנחנו חלק ממנו. על כן, הניסיון לנוע לכיוון של קומונינג מבקש להגדיר חוזה חברתי חדש שבו אנחנו, כפרטים וכקבוצה וגם כמובילים של מוסד חינוך, מבקשים לכונן מערכות יחסים חדשות ולנוע יחד כדי לקדם ייעוד משותף תוך כדי לקיחת אחריות משותפת.
אז איך עושים את זה? איך מתחילים? נציע כאן כמה מחשבות ראשוניות על צעדים אפשריים להנעת שינוי כזה.
שינוי תרבותי במערכת החינוך אינו מתחיל בפקודות מלמעלה, ברפורמות גדולות או ברשימות עשה ואל תעשה. הוא מתחיל בשינויים עדינים אך עמוקים באופן שבו אנחנו רואים את עצמנו, את תפקידנו ואת מערכת היחסים בינינו. יותר מכול, תפיסת הקומונינג מזמינה אותנו להפסיק לחשוב על בית הספר כעל מוסד ולהתחיל לראות בו קהילה – מרחב שבו מורות, תלמידים, הורים, עובדות ניקיון, אנשי תחזוקה ושותפים מהקהילה פועלים יחד מתוך אחריות משותפת לעתידם המשותף ולגורל החינוכי של הילדים.
יש לשים לב שהקומונינג אינו מיזם או פרויקט, וגם אינו גישה חינוכית – כמו החינוך הדמוקרטי, האנתרופוסופי או בשיטת מונטסורי למשל – אלא הוא תנועה תרבותית (חברתית, כלכלית ופוליטית) עמוקה, המבוססת על מערכת יחסים של שותפות ואמון. המעבר הזה מזמין אותנו להתחיל לשאול שאלות שאולי נשמעות מובנות מאליהן, אך שהשיח המתחדש עליהן הוא מהותי: מה באמת חשוב לנו בשדה החינוך והחברה? מה אנו מבקשים לגלם במעשה החינוכי? מה "משותף" לנו, ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי לטפח אותו? להלן כמה אבני בניין לתחילתו של שינוי תרבותי בחינוך ברוח הקומונינג.
ייעוד משותף
שיחה משותפת לצד העשייה: בלב הקומונינג נמצאת יצירה משותפת, או טיפוח משותף, של ייעוד. לא מדובר בחזון מוכתב מראש, אלא בתהליך שמתהווה תוך כדי התקדמות. כדי לחנוך תהליך כזה, יש צורך בפורומים פתוחים של שיח, שבהם קומונרס מכל הקבוצות בבית הספר יכולים לדבר על הרצונות, על החלומות ועל הצרכים שלהם. אין חובה להגיע להסכמה מלאה – להפך, הגיוון הוא מקור הכוח.
השיח מתקיים לצד עשייה משותפת: פרויקטים, יוזמות ופעילויות שמביאות להידוק הקשרים, לבניית אמון ולהולדת השייכות מתוך המעשה המשותף. כך נוצרת תנועה שמביאה לידי ביטוי בו־זמנית את הייחוד של כל פרט ואת החזון הקולקטיבי שמתהווה לאורך הדרך.
לזהות את מה שכבר קיים
במקום "להתחיל מאפס", אפשר להתבונן מקרוב ולזהות את איי הקומונינג שכבר קיימים – האם יש מורה שמובילה יוזמה שיתופית, קבוצת תלמידים שמארגנת פעילות מתוך יוזמה עצמאית, או הורים שמעורבים מתוך תחושת אחריות ולא רק צורך אישי?
כנקודת מוצא, אפשר לשים לב ליוזמות ולהתחלות קיימות, לתת להן שם, זמן ומקום ולאפשר להן לגדול ולהתפתח. חשוב לתת מקום ליוזמות מקומיות של תלמידים, מורות ומורים, הורים וחברי קהילה – לחפש מה כבר קיים ולתת לאיי הקומונינג האלה לגדול ולהתרחב.
להתחיל בצוות: ליצור תרבות של שותפות מבפנים
לא תמיד קל להתחיל לשתף במעשה הקומונינג את כל מי שיכולים להיות קומונרס: ההורים, חברי הקהילה והתלמידים שאינם רגילים לקחת חלק פעיל בהובלה ובטיפוח של בית הספר. על כן, אחד הצעדים הראשונים הוא להתחיל לעבוד בצורה אחרת עם סגל בית הספר: לקדם עמו עבודה של שותפות.
פירוש הדבר הוא לעבוד כמה שפחות במונחים של שליטה ובקרה ויותר של עשייה, חשיבה משותפת ולקיחת אחריות קבוצתית; לקדם מבנים משתנים ודינמיים של אחריות לפי פרויקטים ולהקים צוותי משימה יעודיים; ולקדם שיח פתוח, חברי ובונה אמון. מערכות יחסים כאלו בצוות יוכלו להקל על צירופם של שאר הקומונרס: הורים, תלמידים, חברי קהילה ובעלי תפקידים מהרשות המקומית וממנגנון הפיקוח על בתי הספר.
יחסי אמון בין אנשי הצוות הם הבסיס ליחסים פתוחים עם הקהילה. כשמורים מרגישים חלק מקהילה מקצועית מתפקדת, קל להם יותר להזמין אחרים פנימה – לא כ"משתתפים" או כ"צרכנים", אלא כשותפים.
להתנסות: "בקטן" וביחד
שינוי עמוק אינו מתחיל בפרויקט גדול או בתוכנית מקיפה. הוא מתחיל בהתנסות מעשית, קונקרטית ופשוטה, שמבוססת על עשייה משותפת: טיפוח גינה קהילתית, עיצוב כיתה מחדש עם התלמידים, ניהול קופה משותפת לטיול או כתיבת חוזה כיתתי במעגל. לא משנה מה הנושא, העיקר הוא אופן הפעולה: דיאלוג פתוח, לקיחת אחריות משותפת והסכמה שהיחסים קודמים לתוצאות ושהתהליך חשוב לא פחות מהתוצר.
למידת יחסים של קומונינג היא קודם כול חוויה שצריך להרגיש ולחוות. כל התחלה קטנה מרחיבה את הידע החווייתי שלנו, המאפשר לנו ללמוד ולהתרחב. אפשר לנסות לשלב בהתנסויות האלה שגרות של רפלקציה, שיעזרו להפוך את החוויה לידע נגיש שיוכל לעזור להניע התנסויות חדשות.
להיות מודעים להיגיון השוק ולבחור בתפיסות של שותפות
הקומונינג אינו מתקיים בתוך ריק, אלא בעולם שהיגיון השוק משפיע בו כמעט על כל פעולה. בתוך מערכות החינוך, השפה הכלכלית – של שירותים, צרכנים, יעדים, תפוקות, יעילוּת, מדדים, חדשנות ותחרותיות – חודרת לכל מקום. גם הרצון ליצור "שיתוף אמיתי" עלול להפוך לפעמים במהירות למוצר שמוצג בפני מנהלים, הורים או מפקחים. במציאות כזו, תהליך של קומונינג מחייב הסכמה עדינה אך אמיצה להבחין בין המרחב של ה"שוק" למרחב החינוכי המשותף ולשמר את ההפרדה ביניהם.
חשוב שנשים לב לא לחשוב על הפעילות שלנו כעל שירות ועל החינוך כעל מוצר, שננסה לא להציב את היעילות כמדד מרכזי לעשייה שלנו, ובמקום זאת נשאל: מה אנחנו רוצים לבנות יחד? חשוב שנשים לב לסגולות העדינות של איכות היחסים שנוצרים וליכולת לבנות קשרים וחיבורים. אמנם לעתים קרובות הם לא יתנו מענה לצורך הכלכלי בתפוקות ובמדדים, אבל למרות זאת אלו האיכויות שהיינו רוצים לטפח.
נוכל לטפח את רוח הקומונינג גם באמצעות בחירה במשאבים קהילתיים על פני פתרונות קנויים, באמצעות העדפה של שיחה השתתפותית על פני מצגת בפני קהל פסיבי ובאמצעות העדפה ותרגול של הקשבה על פני פגישות למכירה ולשיווק. היישום של הקומונינג הוא איטי, נבנה שלב אחר שלב, מבוסס בצורה ניכרת על מערכות יחסים ועל העדפה של קשרים על פני הישגיות. כל אלו הם פעולות שעלינו לתרגל וללמוד וגם לפתח מודעות אליהן – לשים לב לשחרר האחזות (unlearn) בהרגלים רבים שלמדנו ושזלגו לעולמות החינוך ולהנהגה שלו בעקבות התפיסות של הכלכלה הקפיטליסטית.
לסיכום, הובלה של שינוי לעבר קומונינג־חינוך היא תהליך של העדפה של שותפות והשתתפותיות, התבוננות והקשבה ושל טיפוח איכויות של מערכות יחסים. אמנם במערכת החינוך אנחנו רגילים לתהליכי שינוי, אבל ייתכן שהשינוי של הקומונינג דורש מאיתנו לפעול בצורה שונה מכל מה שאנחנו רגילים לו.
