חינוך של ממש כולו מפגש

"כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים, לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד."
(פריירה, 2022)

כשחברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר בשכונת קריית ראשון שבראשון לציון קיבלו אישור לפתוח את המקלט של חטיבת הביניים המקומית גם בשעות אחר הצהריים, הם עוד לא ידעו מה בכוונתם לעשות שם בדיוק. הם קיבלו מפתחות, תרתי משמע, לחלק קטן מהחברה הישראלית. שכונת קריית ראשון היא מה שנקרא "ממוצעת" לכל הדעות. באותה כיתה לומדים נערה שקיבלה מכונית מיני קופר במתנה ליום הולדתה השמונה־עשרה ונער שמשלים הכנסה בפיצרייה השכונתית בשביל לעזור למשפחתו. שכונת 80% קלאסית: חוץ מהעשירון העליון והתחתון, יש בה הכול מהכול.

אין בה רק פיצרייה, אלא גם מגרשי טניס וכדורגל, ארבעה גני ילדים, חמש גינות משחקים, שני בתי ספר יסודיים, חטיבה ותיכון, מתנ"ס פעיל ובו מגוון חוגים לכל הגילאים, בתי כנסת ובהם שיעורי תורה לנוער, סניף של תנועת נוער, מועדון לניצולי שואה ולגיל השלישי, ואפילו גינה קהילתית קטנה. הכול במרחק שלוש דקות הליכה ובלי לחצות אפילו כביש אחד. שכונה מתוכננת כהלכה, מהטובות בארץ.

ועם זאת, מרוב עצים קשה לראות את היער. מה בעצם נותר לבוגרים של השומר הצעיר לעשות שם? ומאיפה יתחילו בכלל? את השורה הבאה תוכלו ודאי לנחש: "הם פשוט התחילו". שלוש פעמים בשבוע, הם הציבו בהפסקה הגדולה שולחן כתר ישן במרכז הרחבה, הניחו עליו תרמוקן עם פטל קר ומגדל של כוסות חד־פעמיות ופתחו את הלב למפגש עם טור ארוך של ילדים, שהגיעו כדי לקבל חיבוק של פרגון והזמנה כנה לבוא שוב אחר הצהריים.

"לְמה?"

"מה זה משנה, פשוט תבואו!"

במקרה של כמה ילדים בני מזל זה הצליח, ולוח שש־בש וְסַפָּה ישנה במבנה המוזנח הפכו למקלט נפשי לחניכים ולמדריכים כאחד. כך עשה "המקלט" את צעדיו הראשונים להגשים את החלום של מקימיו.

אם תשאלו את המקימים, הם יספרו לכם איך גדלו בתנועת הנוער של השומר הצעיר, בקיבוצים עם בריכות השחייה שסבא וסבתא שלהם הקימו באזורי הסְּפר של המדינה כשנהנו משנים רבות של הגמוניה. בשנות הנעורים שלהם, הם חוו בעצמם את הק"ן (קהילת הנעורים) של תנועת הנוער ואימצו את כל המתנות שהחינוך התנועתי נתן להם. בזכות ראיית עולם אמפתית, מעמדית ומגדרית, המקבלת את השונה, נוסף על תחושת השליחות והאחריות החברתית שהושרשה בהם, הם בחרו לעשות שנת שירות בתנועה: מסגרת התנדבותית המאפשרת לדחות את השירות הצבאי בשנה ולהוביל כמעט לבד קן של תנועת הנוער בעיר או בקיבוץ ברחבי הארץ. הם השכילו להבחין מי הילדים שזוכים לחינוך תנועתי כזה, הם נראים די דומה בכל עיר ובכל קיבוץ, אך בעיקר מי לא. החלום שהוביל להקמת "המקלט" היה ונשאר לפלס דרך חינוכית חדשה לטובת כלל הילדים והנוער, ובעיקר כדי שגם אותם ילדים ש"אינם מתאימים לתנועת נוער" יזכו למתנות כאלו.

לאחר השחרור מהצבא, כשנמסרו המפתחות, הם רצו לתת לעצמם ולחניכים הזדמנות לחינוך טבעי יותר, מחובר לקרקע ובטוח בעצמו, כזה שיודע שהפירות האמיתיים לא ייקטפו בתוך שנה אחת. מתוך החזון הזה, שכבר לבלב בליבם מזה כמה שנים, יצאו המדריכים של המקלט להסתובב בשכונה מצוידים בכדורגל ובחטיפים – העיקר ליצור מפגש. המפגש הבין־האישי בחינוך דומה לאור השמש בחקלאות, אי־אפשר בלעדיו. הם למדו את בובר ואת אמירתו "חיי ממש, כול־כולם מפגש" – אף שאין להם כל יומרה או אפילו רצון להביא טקסטים מיושנים מתורגמים מגרמנית לתהליך החינוכי כאן. במקום זה, מתחילות להיווצר מסורות שממלאות את השבוע ואת הלב, שנותנות טעם של ממש למפגש.

טורניר פינג־פונג נושא פרסים (על אמת!) פעם בשבועיים, עם כלל ברזל אחד – בלי מכות בכלל. כי כשיש אלימות, אפילו מזערית, אין מקלט נפשי. ערבי הסרטים ביום רביעי הגיעו בדרך כלל לשיאם קרוב לשבועות של הגשת דוחות הקריאה בשיעורי הספרות. אפשר לקרוא לזה תמיכה ברמאות, אבל תראו לי מורה אחת לספרות שתשב לשיחה לב אל לב עם ילד על החשיפה שלו לשימוש בסמים בשכונה בעקבות הצפייה בסרט 'מישהו לרוץ איתו'. לאחר מכן הוקדשו לבקשת החניכים גם שעות להכנה אישית לבגרויות או למבחני התיאוריה לנהיגה, בחינם, מתי שרק צריך ולמי שרק רוצה. כל זאת אף שהמקלט לא הוקם בדיוק למטרה זו – להיות עוזרי הוראה בתשלום אפסי זה לא ממש תפקיד זוהר ששמחים להתעורר אליו בבוקר. עדיין, כשהילדים האלה מבקשים משהו, מביעים סוף־סוף צורך ורצון להתחייב, המדריכים יהיו שם לחבק את הרגע הזה ואותם בשתי הידיים. על הדרך, הם גם זוכים באמון גובר מצד מערכת בית הספר, שמעניקה להם כבר יותר חופש פעולה בעיצוב החדר וענפיו החינוכיים. משם כבר מתגלגלים לישיבות בימי שני על תה ועל עוגיות תוצרת בית. בשעת התה אין טלפונים, וכולם יושבים במעגל ומספרים משהו טוב ומשהו קשה מהשבוע ולמי היו רוצים להגיד תודה. זה מצדיק הבאת תנור למקום. המדריכים מנצלים את המשאבים הרגשיים שעולים בשיחות, וממש "במקרה" מתפתח בקבוצה רעיון מקורי: להסתובב בשכונה עם העוגיות שנכין בעצמנו ולהתרים כספים לעמותות שעוסקות בנושאים שעלו בשיחות המשותפת. חרמות, אנורקסיה ומסורות העדה האתיופית – לכל נושא ולכל אחד ואחת יש מקום בשיחה. אף שגודלו של החדר אינו עולה על שלושים מטר רבוע, כתובת גרפיטי ענקית יכולה להתנשא בגאון על הקיר החיצוני: "יש מקום לכולם".

חברי הצוות התחייבו לחצי משרה נוספת, וגם התחברו לפרויקט של אגף הרווחה העירוני למען מימון הפעילות. הם משתפים את כל ההכנסות עם שאר חבריהם לתנועת הבוגרים שמקיימים התנסויות חינוכיות דומות בערים נוספות. עם תקציב ברצפה ועם תושייה בשמיים, הם הצליחו ליצור פורום חניכים משמעותי, שיודע להריח מקילומטר מתי הדלת נפתחת ולהביא את עצמם "על מאתיים". הבחירה העמוקה של חברי הצוות היא לשחק על התפר בין מלווים אישיים למדריכים קבוצתיים, ובעיקר הם בוחרים להשתקע במקום לאורך זמן. כל יום דורש מהמחנכים להכניס לחדר אנרגיות ופרקטיקות אחרות, כי אין ולא תהיה נוסחה אחת שתתאים תמיד לכולם.

על תהליך ההתבגרות אפשר להגיד שהוא מתנהל בערך כך: הילד גדל, מגיע לגיל הנעורים ובין רגע נחשף־נזרק לעולם חדש. הכול סביבו מלא ניגודים, סתירות וחידושים. בה בעת, כל המבוגרים – הורים, מורים ואחרים – מעלים מאוד את רף הציפיות שלהם ממנו.

הדרישה הלא־מדוברת אך הלוחצת תמידית של קבוצת השווים להיות חלק מהעניינים החברתיים בעידן התקשורת הדיגיטלית המיידית היא אתגר רגשי ואינטלקטואלי שכל ילד חווה בתקופתנו בכל יום (ובכל דקה) בעוצמות גבוהות יותר מהוריו לפניו. מדובר באתגר בממדים חסרי תקדים מבחינת המין האנושי. הרשתות החברתיות נמצאות בכיס שלנו רק עשר שנים, בדיוק התקופה שבה רמות הבדידות והחרדה החברתית התחילו לעלות אצל המבוגרים, ופי כמה וכמה אצל הילדים והנוער. ב־2020 העידה כרבע מהאוכלוסייה בישראל כי חבר קרוב או בן משפחה סובל מדיכאון או מחרדה ברמה שמפריעה לתפקוד היום־יומי שלו.

מכיוון אחר, רמת הלימודים עולה וממוסגרת מחדש, בשונה מבית הספר היסודי, תחת הצל הכבד של הכרעות רבות־השפעה על העתיד ועל ההצלחה האישית. לחשיפה לאקטואליה, הצורמת במיוחד במדינה שלנו, מתלוות שאלות אינסופיות על צרורות של נושאים שפשוט אין להן כל מענה. בעקבות כל אלו נוצר במהירות מדרג בקרב הנוער: מי שמצליח להסתדר ולהיכנס לקופסת הציפיות הצרה, עולה למעלה, מי שלא – נשאר למטה. המערכת הפורמלית מעודדת את זה. לדוגמא קמפיין "לתת 5" של משרד החינוך, שמטרתו הייתה לעודד תלמידים לסיים חמש יחידות לימוד במתמטיקה. כל המדינה כוסתה בשלטי פרסום לקמפיין הממשלתי. עיקר המסרים היה כי חמש יחידות במתמטיקה הן ההבטחה העיקרית להצלחה אישית ולשמירה על ביטחון המדינה גם יחד. הקמפיין אותת בצורה ברורה להורים ולתלמידים מה מערכת החינוך מודדת ולאן היא מכוונת, ובאותה נשימה גם ממה לא אכפת לה ואת מה היא אינה מתגמלת. אנשי החינוך הבלתי פורמלי העידו שהקמפיין תרם בפועל להקצנת ההיררכיה החברתית ולהעמקת הפערים בכל היבט של חיי הילדים.

את המזור לתהומות הייאוש, שתמיד מחכים מעבר לפינה, סיפקה תנועת השומר הצעיר לחבריה כבר ביערות אירופה בשנות השלושים, אז הם התמרדו "רק" נגד איום ההשמדה של האויב הנאצי: "בהיעדר הבטחה לעתיד, יש הבטחה לתפקיד".

שי הגיע למקלט ברגע הראשון שהייתה לו הזדמנות, בחופש הגדול בסוף כיתה ו'. משהו בתוכו חיפש דבר כזה, גם אם הוא עצמו לא ידע להגיד מה הוא מחפש. הוריו סיפרו לי שמגיל אפס הוא אינו מסוגל לשבת בשקט, ואני רוצה להעיד שזה נכון גם היום. בכל מקום שהגיע אליו, ניסה ליצור רעש סביבו, העיקר שלא יהיה שקט, שיהיה לו משהו להתעסק בו, משהו להתחבר אליו. בסביבת ילדים קטנים ממנו, הוא היה מסמר הערב, עורר המולה ושמחה ועודד יחס מפרגן לכל שטות שיצאה למישהו מהפה. כשהיה בחברת ילדים גדולים ממנו, הוא נתן להם לצחוק עליו ועל הדברים שהוא עושה בלי להיעלב לרגע – כי גם זו אחת הדרכים שלו להיות בשליטה. כששאלתי אותו על כך פעם, הוא אמר לי, "בטוח יצחקו או ירכלו על מישהו פה, כי ככה זה, אז כבר עדיף שזה יהיה עליי, ולא על מישהו שכן נעלב. ככה כולם יוצאים בתחושה טובה". הוא אמר כן לכל הצעה. הוא לא רק רקד על שתי חתונות או יותר בכל רגע נתון, אלא גם היה הדי־ג'יי, והמקלט שהקמנו התאים לו במיוחד. מצד אחד, הכול קורה כל הזמן באותו המקום וכולם מוזמנים. מצד שני, אין דרישה חדגונית מצמיתה, מצמצמת ומרחיקה לבחור ולהתמקד בהדרכת קבוצה ילדים קטנים בסוף כיתה ט', כמו בתנועות נוער אחרות.

אצלנו מאמינים ב"לעצב את הצורה מתוך השטח". העיקרון הזה כתוב אצלנו בענק על הלוח המרכזי בפינת המדריכים, וכל החניכים רואים אותו בכל יום. מדובר בתהליך שאחוזי הצלחתו נמוכים. אנחנו זורקים זרעים לשטח, לתוך המערבולת הגדולה שנקראת "חברת הנעורים המקלטית" – בכל פעם משהו חדש: לפעמים במתכונת של יום שיא, לפעמים של סדנאות מוזרות או התנסויות חדשות ולפעמים פשוט באמצעות תליית פוסטר חדש ופרובוקטיבי על הקיר – ומחכים לראות מה יעלה בחכה. כל חוסר הצלחה הוא בעצם הצלחה אם לומדים ממנו משהו חדש. ואיך אנחנו מגדירים הצלחה? כשרואים שמי שנתפס, באמת נתפס, וגם שאם אחד החניכים מתלהב ממשהו ורוצה עוד ממנו, זה אכן קורה, ונוצר כך עמוד תווך חדש לפעילוּת.

גור הצטרף אלינו רק בכיתה י'. הוא פחד לדבר. הוא פחד להקשיב. חשיפה לרגשות האישיים שלו או לרגשות של אחרים סחררה אותו, לטובה ולרעה. הוא היה מגיע זמן רב לפני הפעילות או מייד בסופה ומבקש רק שיחה אישית קצרה מהמדריכים הבוגרים. ידענו לזהות את זה בקלות, כי הוא ממש ביקש את זה. זה אולי הדבר היחידי שהוא היה מבקש ממישהו אחר. איך היה אפשר להגיד לו לא? אחרי שעות של שיחות על עצמו, שבהן קיבל ביטחון והכלה והבטחה לתמיכה בכל אתגר שייקח על עצמו, יד ביד עם המדריכים, הוא התחיל לבוא לזמן הפעילות המרכזי, להתחבר עם בני גילו ולזהות את המתנות הרגשיות שטוב לו כל כך להחליף עם אחרים: ההקשבה ההדדית, הלמידה מטעויות, הפרגון הענק על ההצלחות הכי קטנות. הוא השתפר בנגינה בגיטרה, ואפילו הסכים לנגן בפני כולם בג'אם שהתארגן באחד הערבים. בשבוע לאחר מכן, הוא כבר עזר למדריכים לארגן ג'אם כזה, וחודש לאחר מכן כבר קרא לילדים חדשים להצטרף לערבי המוזיקה בניסוח מופלא הזכור היטב: "אי־אפשר לזייף פה! זה ג'אם, מותר הכול!" תוכלו לנחש מי הראשון שבא לעשות קצת רעש?

השנה, שי וגור לומדים בשכבת י"ב, ובתחילת השנה הם ביקשו לקבוע בלוח הזמנים של המקלט משבצות "נוער מדריך נוער". ברור שהסכמנו, והיום הם מדריכים כתף אל כתף. החברוּת שלהם נותנת להם ביטחון ומוטיבציה פנימית להתעקש ליצור אצל ילדים נוספים את החוויות של תחושת השייכות למקום הזה, להלהיב אותם לבחור במקלט כמקום שבטוח לגדול ולהתפתח בו.

נכון, יש להם גישות שונות לעצמם, לעולם ולפעולת ההדרכה. כשהם רואים ילד, את אחד החניכים שלהם משכבת ז', בלב של גור מתעורר משהו אחד, ובלב של שי משהו אחר. הם נוקטים דרכים שונות לנתב את השונות הזאת למקום בונה, ולא הורס. המטרות שלהם לעיתים חופפות ולעיתים לא, ועם זאת, השורש דומה ומטרת־העל דומה: לראות את הילדים עולים בכל שבוע עוד מדרגה קטנה במסע החיים שלהם, בקצב ובכיוון שנכונים להם אישית.

לקראת 1 במאי העברתי שיעור העשרה לכל צוות המדריכים הצעירים בנושא תאונות קטלניות באתרי בנייה בישראל. הם לימדו אחר כך את הנושא בפעילות חווייתית לילדים – משהו מלכלך ומשוגע בסגנון בניית מבנה מקוביות סוכר ומחטיפים, כשהכול מפוזר ברחבי החדר ואסור לרדת מהכיסאות. לאחר מכן, עדיין בלי לרדת מהכיסאות, הם קראו כותרות של כתבות על תאונות בנייה, כשלפתע פתאום קפצה מהכיסא שחר, אחת החניכות הצעירות משכבת ז', פרצה בבכי וברחה מהחדר. הם קראו לי להצטרף לשיחה שלהם איתה. מסתבר שאבא שלה קבלן, והיא נבהלה שהוא אולי הרג מישהו. גור נשאר איתי כדי לדבר איתה, בדיוק כמו שדיברנו איתו על הפחדים שלו בעבר, וכדי להסביר לה שאבא שלה אינו אשם, ובטוח שהוא שומר על החוקים. הבעיה היא שאין די אכיפה, ושאחרים אינם שומרים על החוקים. בינתיים, שי נכנס לחדר ואסף את כל הקבוצה כדי להכין שלט גדול, "דורשים עוד אכיפה על אתרי בנייה!" כששחר נכנסה בחזרה לחדר, עדיין עם קצת דמעות בעיניים, וראתה את השלט, היא צעקה "נכון!" היא קיבלה חיבוק מהקבוצה שלה, ולא הלכה הביתה לפני שתלינו ביחד את השלט בשכונה.

כמה שבועות לאחר מכן, כשארגון המורים שבת ולא הוציא את התלמידים לטיול השנתי, התארגן כל הצוות לערוך בקצה העיר מדורה ובסופה מסיבה – כי זה מה שהילדים באמת מחכים לו בטיול השנתי. באופן טבעי, הם לא הגיעו למחרת לבית הספר ("גם ככה לא היה אמור להיות לימודים היום בגלל הטיול, אז זה לא נחשב להבריז"), אבל כן הגיעו למקלט. השיחה התגלגלה לשביתה ולמטרות שלה, כי שום מורה לא הסביר להם את העניין הזה לעומק. הצורך בתנאי שכר הולמים, שבסופו של דבר ייטיבו גם עם התלמידים, נעשה מובן ונגיש דווקא בזכות המקום המיוחד של המקלט, שמשחק כל הזמן "ים־יבשה" בין הנאמנות לממסד ולבית הספר לבין פיתוח עצמאות אצל הילדים ותמיכה בהם. החיבור הנכון בין האנשים הנכונים מבין המדריכים והחניכים נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, והוחלט על מבצע לילי. החניכים מהתיכון ישבו ביחד והתחילו להכין פוסטרים ענקיים עם סיסמאות תמיכה במאבק המורים. לאחר מכן, הם פרצו בלילה לבית הספר ותלו את הפוסטרים מהגג. כשהמורים הגיעו לשם בבוקר, הם לא הופתעו בכלל, ואפילו התרגשו מהמחווה. הם קיבלו כבר בלילה תמונות של ה"מיצג" מהמחנכים של המקלט, ולכן הסכימו להשאיר אותו שם עד סוף היום ולא לחפש אחר ה"אשמים".

בואו איתי ליום שגרתי שלי כמחנך בוגר במקלט. את היום שלי אני מתחיל בשעה הראשונה ללימודים בחטיבת הביניים בחונכות קבוצתית לילדים מתקשים חברתית. בעבור החונכות הזאת – מענה חברתי־רגשי שאנחנו מעניקים לילדים עם צוות החינוך החברתי – העמותה שלנו מקבלת תשלום ישירות מבית הספר. בשעתיים הבאות אצטרף לחבורת ילדים מצטיינים בתוכנית חיצונית. כנראה אצא משם חמש דקות לפני הסוף, כי אני יודע שמשחק הכדורגל של הבנים ה"מופרעים" עומד להתחיל בהפסקה הגדולה, ואני חייב לקבל את פניהם במגרש ולעשות סדר בחלוקת הקבוצות. הם בונים עליי שאהיה שם כמו בכל שלישי וחמישי. אחרי המשחק אנסה לדאוג לעצמי לשעת מנוחה, ולאחר מכן אכנס לשיעור חינוך עם מורה אחת שהזמינה אותי במיוחד מכיוון שהשיח הפוליטי בכיתה שלה יצא מכלל שליטה, וביקשה ממני שנעביר פעילות להרגעת הרוחות בכיתה כמו שרק המקלט יודע. בסוף יום הלימודים אשב לאכול את ארוחת הצהריים במקלט עם החניכים שגרים רחוק ואינם חוזרים הביתה. בטח נכין אורז או משהו פשוט אחר, אולי הפעם הם ישתכנעו לטעום תה טבעי עם עלים מהגינה הקהילתית הצמודה.

בשעה 14:00 נתחלק למשימות. אני אתפנה למשימה החשובה של שנת צהריים קצרצרה, והם יתקשרו לכל החברים שכבר חזרו הביתה כדי לוודא שאף אחד לא יאחר, כי בשעה 15:00 תתחיל ההתנדבות: שיעור אוריינות דיגיטלית עם הקשישים במתנ"ס השכונתי הצמוד. זה כבר המפגש החמישי איתם, והילדים מרגישים מספיק בנוח להזמין את הקשישים לבוא לצפות בערב במה פתוחה שיתקיים בשבוע הבא. במקביל לכך, חניכות משכבת י"ב מובילות במקלט את מרחב היצירה השבועי באומנות פלסטית. אין חברים קבועים, כל ילד שרוצה מגיע ומתנסה, הכול באווירה פתוחה ומאפשרת – מעין "ג'אם", אם תרצו, רק בתחום התשוקה האישית שלהן. בשבועות האחרונים הן מתמקדות בקישוט החצר עם חניכים משכבות חטיבת הביניים, עוד קצת בכל שבוע, ויש הרבה להספיק לפני שכל האורחים יגיעו לערב הכישרונות. המשתתפים בחוג נהנים מאוד להשוויץ בכל יום בהפסקה בפני חבריהם על מה שיצרו אתמול במרחב היצירה, ונמצא עכשיו בחצר המרכזית של כולם.

שעות הערב במקלט מוקדשות ללמידה של החניכים התיכוניסטים לקראת בחינות הבגרות כל עוד נותר להם קצת ריכוז. המדריכים משרים שם אווירה של תמיכה הדדית, והחזקים בלימודים עוזרים למתקשים ואינם נותנים לאף אחד להישאר מאחור. לשעות האלה מצטרף גם סטודנט שמקבל מלגה עירונית להפעלת מרכז למידה בחינם פעמיים בשבוע. ברגע שכל זה נגמר, השיחה האמיתית מתחילה, וכל השאלות הטבעיות של גיל ההתבגרות עולות על השולחן. על פניו, כולם שותפים להסכם ש"מה שנאמר במקלט נשאר במקלט". וזה אולי נכון, חוץ מהעבודה שנערים ונערות חדשים ממשיכים משום מה להגיע. הם לא נפלו מהשמיים, גם אם זה מרגיש ככה, הם כנראה שמעו מהחברים שלהם מה קורה פה. מה שבהחלט יוצא מהמקלט הוא הביטחון העצמי של הילדים להתמודד עם קשיי היום־יום ותחושת החיבור שלהם לקהילה שהם גדלים בה. אני משוכנע שתחושת המסוגלות, השייכות והאחריות שהם חווים ברגעים מוצלחים כאלה תוביל אותם למקומות חשובים וטובים בהמשך חייהם.

אנחנו משתדלים להגיד כן לכל הילדים. ילדים חדשים באים למקלט בכל שבוע, לפעמים עם חברים מוכרים ולפעמים לבדם לאחר שיטוט בשכונה בחיפוש אחר עניין כלשהו. משהו במסע האישי שלהם מוביל אותם אליו פנימה. האם נדע, כמדריכים הבוגרים שמנהלים את כל ה"אקשן" הזה בכל רגע, להתפנות אליהם ולזהות אותם? כמדריכים, מפחיד ואפילו קצת כואב להתרחק ממוקד הקשב הרגיל, המוכר והמתגמל ולהסיט את תשומת הלב למפגש חדש, שהוא הרפתקה חדשה. יש לנו חובה כלפיהם לקלוט אותם במבט, בחיבוק ובשיחה, להצביע בפניהם על כתובת הגרפיטי בכניסה, להתאמץ לזכור את שמם, להתעניין בתחביבים שלהם, להזמין אותם בכנות לבוא שוב ולשמוח פי שבעה בפעם הבאה שאכן יחזרו. זה הבסיס הפשוט ביותר. התהליך החינוכי המסעיר ביותר בחיים שלהם מתרחש עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע במשך כשמונה שנים. אם החלטתי באופן עמוק שאני רוצה להיות מחנך משמעותי פה בשכונה, כלומר להאמין שמעצם היותם בשכונה, בני הנוער האלה הם חניכים שלי, ואם אני שואף שהם יעברו תהליך חינוכי מיטיב כלשהו, שגם אני אהיה חלק ממנו, אז האמת הפשוטה היא שיש טעם לשאוף לפגוש אותם כמה שיותר פעמים במהלך השנים האלה. ואכן, אנחנו נמצאים שם כמעט תמיד, מושרשים במקום, באים לערבי שיא של המגמה וגם מארחים מסיבות בר־מצווה. לפעמים, כשאין לי מצב רוח, אני אומר בפשטות לחניכים ולצוות, "היום אני מרגיש עצוב", בדיוק כמו שגם הם אומרים לי לפעמים. אני אוהב להיחשף בפני החניכים, זה מקרב בינינו. אני מאמין שזו פעילות חינוכית ומופלאה, גם אם לפעמים יוצא שאני באמת נפגע.

כל זה אולי נשמע קרוב מאוד לתנועת נוער, אבל אנחנו לא עסוקים בהגדרות. אנחנו כן, בהגדרה, עסוקים באופן פעיל לא לסמן גבולות שיגדירו מי או מה נחשב חלק מהעמל החינוכי שלנו, ורק מתאמצים כל הזמן להרחיב את היצירה ולענות על הצרכים של כל מי שנמצא עימנו.

אנחנו הדור הראשון שהיטיב להבין את ההשלכות של התעשייה הגלובלית ושל תפיסת העולם הניאו־ליברלית – שורה של נושאים כאובים כגון משבר האקלים העולמי, הטיית דעת קהל בעזרת אלגוריתמים, עיוותים של מהויות הדמוקרטיה ומגפת הבדידות העולמית, שרק מתחילה לתת את אותותיה הראשונים. וכאילו כל זה אינו מספיק, גם דואגים להזכיר לנו שאנחנו הדור האחרון שעוד יכול להציל את המצב.

כלי העבודה שלנו לקוחים מתיאוריית "הצופן הבלתי פורמלי" של החינוך של ראובן כהנא, ובאמצעות שילובם עם הניסיון מהעבודה בשטח, הם מציעים שיטת חינוך רגנרטיבית: הקשבה פעילה לחניכים, לצרכיהם ולחלומותיהם, ומתוך כך, הבחירה להתאמץ לתת מקום למה שנובע ונוצר מהקשר שלנו איתם. היכולת לתת מענה קבוצתי, לצד המענה האישי לכל אחד ואחת, היא מיומנות של גמישות בלתי נגמרת.

לכלי חינוך אלו, לצד החיבור המקיף למערכת הפורמלית, יש מאפיינים רגנרטיביים. בשבילנו, המפגש עם בני הנוער – המכוון להחיות מחדש ולרפא את תחושות השייכות והמסוגלוּת, קודם כול אצלנו עצמנו ולאחר מכן עם החברה ועם העולם – הוא הדרך שלנו לממש את החזון של התיקון החברתי, את החזון של הרגנרציה החברתית.

"חצוֹב בסלע למען חצוֹב באדם", אמרו חלוצי העלייה השנייה. היום כבר יש לנו מכונות שחוצבות בסלע בשבילנו, וגם מבצעות בערך כל פעולה אחרת שאפשר לדמיין. נשאר לנו על כן לחצוב באדם. המחנכים שלנו עוברים תהליכים חינוכיים אדירים לפחות כמו החניכים. החיבור, הסולידריות והאמפתיה שולטים בנוף האנושי ומזינים אותו. אין חוויה עוצמתית מזו, אין מקום בעולם שהייתי מעדיף להיות בו, ואין דרך אחרת שהייתי מעדיף לחנך בה.

עכשיו גם אתם וגם אתן מוזמנים ומוזמנות להצטרף.

חזק ואמץ.