נכתב על ידי דודו קרני, בהשראת ביקור בחוות "קיימא" במושב בית זית ובהתבסס על שיחה עם יוני יפת רייך, מייסד החווה, ועל הדיונים, על השיחות ועל המחשבות של חברי המעבדה.
כולנו לומדים: בית הספר כמרחב רב־גילאי ללמידה משותפת – מי השותפים והמשתתפים בקומונינג־חינוך?
כאשר אנחנו מדברים על למידה בעולם של היום, מתקיימת לרוב הפרדה בין למידת ילדים ובני נוער במסגרת החינוך הפורמלי לבין למידת מבוגרים – תחום שמתפתח ומתרחב הרבה מעבר ללימודים אקדמיים ולהכשרות מקצועיות בתחילת החיים הבוגרים: היום מדובר בלמידה מתמשכת לאורך כל החיים.
בקומונינג־חינוך אנחנו שואפים להחליש ואף לאתגר את ההפרדות שהתרגלנו אליהן. אנו מציעים למנות עם הלומדים בבית הספר, לא רק את הילדים ואת בני הנוער, אלא גם את המורים, את הצוותים החינוכיים, את ההורים ואת שאר חברי הקהילה. בית הספר אינו מוסד לילדים בלבד, אלא הוא בית הספר של כל באי הקהילה, מקום שכולם וכולן לומדים בו. משום כך, בית הספר פועל כדי לטפח ולהזין את תהליך הלמידה הקהילתי כולו.
בית ספר כזה משנה את התפיסה המבחינה בין ילדים למבוגרים ובין מורים לתלמידים. גלומה כאן הבנה עמוקה שהחיים המשותפים של ילדים ומבוגרים והקשרים הנוצרים ביניהם תורמים ללמידה ולהתפתחות של כל הצדדים. הילדים זקוקים למבוגרים שילוו אותם, אך גם המבוגרים זקוקים לילדים – כדי לחיות בקרבת חיוניוּת, להיזכר בפגיעוּת האנושית, להתחבר ליכולת להשתנות ולהתפתח. אפשר לומר, לא רק ש"נדרש כפר שלם כדי לגדל ילד", אלא גם שדרושים ילדים כדי שמבוגרים יחיו ברווחה ויתפתחו לצדם. הרעיון הזה מתכתב עם תפיסות עכשוויות של למידה הוליסטית, למידה לאורך החיים והיכולת של קהילה שלמה להתפתח מתוך למידה הדדית.
כמה דוגמאות לאופן שבו הרעיונות האלה יכולים להתממש בפועל:
- בבית הספר מתקיימים קורסים להורים בשעות אחר הצהריים, ואולי גם בבקרים, בהובלת אנשי מקצוע מתוך הקהילה.
- הלמידה שמתרחשת אחר הצהריים מזינה גם את חוויית הבוקר בבית הספר.
- בבית הספר נפתח חלל עבודה שהורים יכולים לשבת בו עם המחשב שלהם ולעבוד. כך נוצר קשר יום־יומי בין עולמות העבודה והחינוך, והגבולות ביניהם מתרככים.
כל זה נעשה תוך כדי שמירה על איזון חשוב: מתן אמון באנשי החינוך וחיזוק מעמדם כמובילי התהליך החינוכי. היחס כלפיהם הוא מכבד ומעריך, אך גם מלווה בשקיפות רבה. באופן כזה, לא נוצר קונפליקט בין ההורים למחנכים, אלא מתפתחת ביניהם שותפות אמת. גידול הילדים הופך לאתגר קהילתי – כפר שלם מגדל ילד.
אפשר למצוא דוגמה לכך במבנה החברתי שמתואר בספר 'אי' מאת אלדוס האקסלי (2010), שבו כל ילד זוכה ל"משפחות מאמצות", מעין סנדקיות, מעבר למשפחתו הביולוגית.
המשפחות המאמצות מלוות את הילד במסע חייו לצד הוריו, מתוך אכפתיות ומתוך אחריות.
כך זוכים הילדים למעגלים נוספים של שייכות ותמיכה, להזדמנויות להיחשף לאורחות חיים מגוונים ולתחומי עיסוק שונים ולהעשרה של ההון התרבותי והחברתי שהם נושאים איתם לחיים הבוגרים.
גם בוגרים שאינם הורים – למשל דודים ודודות, סבים וסבתות מהקהילה – יכולים לקחת חלק במערך התמיכה והגידול של ילדי הקהילה. את ההורים המאמצים בוחרים ההורים של כל ילד, מתוך אמון הדדי ומתוך רצון לחשוף אותו למגוון של דמויות שיתמכו בו ויעשירו את תהליך התפתחותו.
בסופו של דבר, כל הרעיונות שהצגנו כאן הם חלק ממהלך שמבקש למוסס ולטשטש הפרדות והבחנות שהשתרשו בתרבות שלנו – בין ילדים למבוגרים, בין ספקי חינוך לצרכניו ובין הורים למי שאינם הורים. מדובר במהלך של בניית אמון ולקיחת אחריות משותפת. בעולם שמתקיים בו פחד גדול מהאחר – מהזר, מהשונה, מהמתחרה – חלק ניכר מהאנרגיה שלנו מופנה להישרדות, לשמירה ולהגנה.
הרעיון של קומונינג ושל קומונינג־חינוך מציע כיוון אחר: חיים המבוססים על קשר, על שותפות, על אמון ועל אחריות הדדית.
מקורות
האקסלי, אלדוס. 2010. 'אי', תרגם דורי אדליסט. תל אביב: זמורה־ביתן.
