פתיחה: מחשבות בין השורות, בחממת העגבניות

המקום: חממת עגבניות שרי, אי שם בעוטף.

האירוע: כיתת צעירים מתנדבת בחקלאות, קוטפת עגבניות שרי. הם שקטים, מנסים לקטוף את העגבניות בגוון האדום המדויק כבקשת החקלאי. אין טלפונים, שתי הידיים נדרשות למשימה, נדמה שכולם שקועים בריכוז עמוק. גם אני נמצאת שם, קוטפת, ומחשבותיי נודדות. 

אני חושבת על היופי הזה, הפשוט, של עבודת האדם עם הטבע, בהצמחה ובחגיגה של כוח החיים. חושבת כמה נחוץ לצאת מהמסכים ומהמציאות של סיפוקים מיידיים אל מקום שכול־כולו עמל ותהליך. חושבת על כוחה של עבודת כפיים פשוטה ומתמשכת לחזק את הגוף ולפתוח את הלב, על עיניים שפוגשות עיניים משני צדיו של שיח העגבניות, על השיחות השקטות שאולי לא היו מתפתחות ברעש הדיגיטלי שאנחנו רגילים בו. אשת הסביבה שבי, שמרגישה תדיר את הצורך בחיבור לטבע החי והמצמיח, מאושרת ברגע הזה, כאילו א"ד גורדון עצמו, איש הרוח שאת תורתו אני לומדת באחרונה, לוחש על אוזני: "האדם צריך לשוב אל המקום שיצא משם. אל הטבע, אבל לשוב … על מנת להיות לא עבד ולא אדון לטבע, כי אם חבר הגון לטבע בחיים ושותף הגון ביצירה" (1927, "טו. החיים כיצירה"). כאשת חינוך, אני נזכרת במאות המחקרים המלמדים כי הטבע מעצים את החשיבה היצירתית, את החיבור לחושים, לרגש ולאינסטינקט, וכי בכוחה של החוויה המשמעותית הזאת לשנות חיים. אה, גם את המילה "חוויה" טבע גורדון על מנת לתאר את המצב שבו אנו חיים את ההוויה: נמצאים ברגע מלא חיוּת שמחוברת לטבע, ממש כמו שאני מרגישה עכשיו, אפילו שכבר כואב לי הגב. 

כאב הגב שובר לי את ההרמוניה, וכך גם החום בחממה, שמתחיל להיות בלתי נסבל, אבל אני לא מפסיקה לקטוף, מזכירה לעצמי שאני לא כאן בשביל הכיף או בשביל "לשחק בא"ד גורדון". באתי לעשות עשייה משמעותית, לפעול ולסייע. שכן כולנו, כל המתנדבים בחממה, פועלים כאן באזור מוכה קרב במסגרת מבצע להצלת התוצרת החקלאית במלחמה שנכפתה עלינו. אנחנו מתמסרים לקטיף כי זו משימתנו לעת הזאת, המשימה הלאומית של דורנו – לתת כתף. אנחנו מסייעים לחקלאי מסוים ורואים עצמנו כמסייעים לעם ישראל כולו לצמוח מתוך הכאב. בשורה התחתונה, זה מה שהוציא את כולנו מהבית עוד לפני עלות השמש, זה מה שמפעיל אותנו במשימה הזאת, המתישה. האדם והטבע מקבלים לפתע פתאום גוון מקומי – של עם וארץ. הפסטורליות קצת פחות פסטורלית. עכשיו אני גם שומעת בומים במרחב. 

העבודה החזרתית והחדגונית מאפשרת למחשבות להמשיך להתרוצץ. זה אחד הכוחות שלה, אני יודעת, להיות מעין מדיטציה שמניעה את הגוף ומשחררת את הנפש. עכשיו אני כבר לא חושבת רק על עצמי ועל הצעירים שעובדים סביבי, אלא גם על מורשת ארוכה של החיבור בין עמנו לאדמה הזאת ולעבודתה. אני נזכרת שבעוד רגע נחגוג את פסח ונציין את תחילת ספירת העומר, שבמהלכה מתפללים במשך חמישים יום על התבואה עד שבועות, חג הקציר. אני חושבת על העומק של השורשים שלנו כאן, על החיבור שלא־יינתק בין מועדי ישראל למעגל החקלאות העברית, על כך שמאז ומעולם התפללנו – כמו כל בני האדם, ואולי כמו כל הבריאה – לשגשוג ולשלווה, ועל כך שהדרך לשם נראתה ארוכה מאז ומעולם. 

השמש כמעט שוקעת, יום העבודה מסתיים. אנחנו סופרים את משטחי הקרטונים שבהם התוצרת שקטפנו (הספק נאה!) ועושים מעגל שיתוף וסיכום. המילה שחוזרת כמעט בכל השיתופים היא "חיבור". 

מתחברים לאדמה, לזמן ולנפש

חינוך רגנרטיבי הוא חינוך המחובר לחיים עצמם, על ההיבטים הטבעיים והאנושיים שלהם, באופן הוליסטי ומיטיב. עבודת האדמה היא כלי נהדר לחינוך כזה, שכן היא מחזיקה בתוכה מגוון רבדים של השפעה החורגים הרבה מעבר לַתועלת, החשובה כשלעצמה, של גידול מזון טרי ובריא. עצם היציאה לטבע מחוללת תהליכים חינוכיים משמעותיים, היא פותחת שער לעולמות של רוח ומחזקת את תחושת המסוגלוּת ואת החיבור לגוף. העשייה החקלאית היא פעולה שהופכת אותנו לשותפים במלאכת ההצמחה, שמפתחת חוסן ותחושת מסוגלות, ושמקדמת את "עבודת המידות", את השיפור העצמי של כל אחד מאיתנו. עבודת אדמה בארץ מחברת אותנו גם למורשת, לסיפורי התנ"ך ולספרות ההלכה ומגלמת פרקטיקה של ציונות מעשית המתאימה לישראל היום. 

זאת ועוד, הרגנרציה קשורה בטבורה לשימור המורשת וללמידה ולחידוש של מסורות מקומיות, המספקות מודלים ומשקפות עקרונות של של חיים במערכות טבעיות. המורשת היהודית היא מורשת שצמחה כאן, בארץ הזאת, בחברה חקלאית טרום־תעשייתית, והיא מחזיקה בתוכה חוכמה רוחנית ומעשית הקשורה לטבעה המיוחד של הארץ ולטבענו שלנו. אנסה להדגים זאת באמצעות התייחסות לשני אלמנטים משמעותיים: מעגל השנה העברי (היחס לזמן) ואדמת הארץ (היחס למקום).

אם נתבונן בחגי ישראל, הרי שכל חג נחגג בכמה רמות ומחזיק בתוכו התייחסות עמוקה לזמן, לעונות השנה המתחלפות, כפי שהוא נחווה במקום הזה שלנו – בארץ ישראל. חג הפסח נחגג באביב, כשהטבע כולו מתפרץ ופורח בשלל גוונים וצבעים של חירות, ואילו עשרת ימי תשובה (הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים) מתקיימים בסתיו, כשהימים מתקצרים, ועלי השלכת משרים עלינו הלך רוח מהורהר. לצד החיבור לטבע הכללי, הרחב, חגי ישראל כרוכים באופן עמוק גם בתרבות החקלאית, שכן כל חג וכל תקופה מחוברים בעומקם לעונה החקלאית המתאימה. כך למשל, למחרת הפסח מתחילים לספור את העומר – חמישים יום של התכווננות ותיקון עצמי, שהם גם חמישים יום של שרב ומזג אוויר הפכפך, העלול לפגוע בתבואה בזמן הרגיש ביותר. בעת קציר החיטים, אנחנו נושמים לרווחה וחוגגים את סיום תהליך התיקון בקבלת התורה. בסוכות, חג האסיף (קטיפי פירות הקיץ השונים), החגיגות הטבעיות של ברכת הארץ משתלבות בעמל השנתי באמצעות היציאה לסוכה והתרגול של חיי צניעות המחוברים לטבע כפי שהוא, כתהליך חינוכי המזכיר את הדברים החשובים באמת: טבע, תרבות חקלאית, סיפורים, מנהגים ומהות, מעגלים על גבי מעגלים של חיבורים לזמן ולמקום, שכבות על גבי שכבות המתאחדות יחדיו, תומכות זו בזו ומובילות לתהליך של העמקה והתחדשות רוחנית. מעגל השנה העברי שולח אותנו בתנועה ספירלית רב־ממדית, כי בכל שנה אנחנו מתחברים לכל אלו, אך גם לנתיב ההיסטורי שעם ישראל צועד לאורכו אלפי שנים, ולשושלת המשפחתית, שהסבים והסבתות שלנו וגם אנחנו והדורות הבאים אחרינו חיים ונחיה כחלק ממנה. 

כשם שמועדי ישראל מחזיקים בתוכם חיבור למקום, אדמת הארץ מחזיקה בתוכה על פי המורשת חיבור לזמן, גם כאן בשכבות־שכבות של מהות ומשמעות לנפש האדם. ברמה הראשונית ביותר, אדמת הארץ היא חלקת אדמה שהחיים עצמם נובטים מעליה ומתוכה במעגלים בלתי נגמרים של צמיחה וריקבון, והיא מזכירה לנו שאנחנו חלק מרשת החיים – אדמה שהאדם נברא ממנה, "עפר מן האדמה", והושם בה למטרה ספציפית, "לעבדה ולשמרה". ואולם, האדמה היא גם אדמת ארץ ישראל, שעל פי המסורת היא ארצו של האל, ומתוך כך, כדי שתעניק לנו מטוּבה, היא דורשת מאיתנו התנהגות מוסרית גבוהה. מבחינה פרקטית־הלכתית מדובר ברשימת הנחיות לבעלי אדמות הכלולות תחת הכותרת המשותפת "מצוות התלויות בארץ", וממסדות רמה מסוימת של צדק חלוקתי, לצד עבודת המידות של בעל האדמה, שנועדה להכשיר את הבנתו שהאדמה אינה רכושו, ושהוא אינו בעליה האמיתי. לצד מחזוריות הגידולים, האדמה מחזיקה בתוכה מחזוריות נוספת, בת שבע שנים, שהשביעית בהן היא שבת הארץ, כשהארץ עצמה "עושה שבת", ועל בעליה לחדול מעיבודה ולחלוק את המזון הצומח בה באופן טבעי עם כלל החיים עליה, אדם ובהמה כאחד. אדמת הארץ מחזיקה בתוכה גם את ההיסטוריה שלנו כעם, למן מסעו המכונן של אברהם לאורכה ולרוחבה, דרך כיבושי יהושע ועד היום, מגלות לגאולה, מחורבן לישועה, ולהיפך. ההיסטוריה השתמרה כאן בשמות המקומות, בסיפורי התנ"ך, בממצאים הארכיאולוגיים וגם בזיכרון הקולקטיבי שלנו – מקומות של שבר (מה קורה לי בגוף כשאני שומעת את המילה "בארי") ומקומות של תיקון. 

תפיסה יהודית פילוסופית־קבלית ידועה (עולם־שנה־נפש) מתייחסת לכך ששלושת הצירים המרכזיים של הבריאה – ציר המרחב, ציר הזמן וציר נפש האדם – אינם דברים נבדלים ושונים, אלא פנים שונות של סדר אחד. שתי הדוגמאות שהבאתי לעיל מספקות הצצה לסדר הזה ומדגימות את הכוח של החיבור בין זמן, מקום ונפש שנבנה באמצעות שילוב של חוויה ומשמעות. אם אקח רעיון זה לפן החינוכי, הרי שהעומק בחינוך נובע מעשייה אקטיבית הקשורה לזמן ולמקום, ומשולבת בלמידה קוגניטיבית המכוונת לבניית קומה בנפש. מדובר למעשה בהרחבה (או בהעמקה) של גישת החינוך מבוסס המקום (place-based education), העוסקת בפיתוח זיקה למקום פיזי לטובת הענקת משמעות ייחודית לזהותו של הפרט באמצעות טיפוח חיבור בין היבטים פיזיים לרגשיים ובין מידע שנתפס בחושים לידע שנוצר בנפשו של הפרט. אפשר אולי לקרוא לזה חינוך מבוסס זמן, מקום ונפש. 

לפני זמן לא רב ראיינתי אישה שבחרה להיות פעילה בגינות קהילתיות, לטובת מחקר בנושא שנת השמיטה. היא סיפרה לי שהיא התגוררה כמה שנים בקהילה דתית מחוץ למדינה ופשוט לא הצליחה להתחבר לחגים שם היות שהם נחגגו בעונות החקלאיות ה"לא־נכונות". כששבה לארץ, החליטה שהיא חייבת לחוות זאת ממקור ראשון וכך יצאה למסעה בתחום. בראיונות אחרים שיתפו אותי חקלאים אורגניים כי הם נמנעים משתילה ומעבודה חקלאית בתקופת השמיטה היות שהמחזוריות של שבע השנים נחשבת בעיניהם תבנית של "שפע בשבע", תבנית טבעית המחוברת לארץ הזאת, ומבקשת לעצור לשנה אחת אחרי שש שנות גידול וטיפוח ולתת לטבע זמן לפעול לפי דרכו. לעיתים תכופות מאוד שיתפו אותי מתנדבים ומתנדבות בחקלאות כי באו תחילה בשביל לנשום קצת אוויר צח וכדי לבלות עם חברים, אך בעקבות החוויה החליטו לשנות את אורחות חייהם באופן מהותי. הדברים מתחברים זה לזה. החיבור לזמן הטבעי וההיסטורי משתלב בחיבור לטבע ולמקום הפיזי, והם פועלים על מי שאנחנו, מרחיבים את הנפש. 

חינוך המחובר לזמן, למקום ולנפש: קווים לדמותו

מתחברים לאדמה: חשוב למצוא דרך לעסוק בקביעות בעבודת אדמה. אפשר לאמץ בקביעות חקלאי כלשהו בסביבת בית הספר (רצוי של גידולים אורגניים) לטובת קשר רציף לאורך שנת הלימודים כולה – לבוא לסייע בעונות הבוערות, לערוך מפגשים סביב מעגל השנה העברי, להתנדב במסגרת מחויבות אישית ולהעמיד בבית ספר דוכן למכירה מהיצרן לצרכן. דרך אחרת היא להקים גינה קהילתית בבית הספר או להצטרף לגינה קיימת. בגינה כזו אפשר לקיים שיעור חקלאות קבוע, וגם שורה של פעילויות חברתיות, דוגמת חלוקת ירקות לנזקקים או עריכת חגיגות קהילתיות סביב התוצרת. תלמידי התיכון יכולים להקים חממה, ומלבד העבודה החקלאית בה, לעסוק גם בשיווק ובמכירה של התוצרת. כך יזכו, לצד פיתוח מסוגלות והכרה בערך ההתמדה והעמל, לחינוך כלכלי משולב בהתנדבות. בוסתן עצי פרי, גן ירק וגינת תבלינים בחצר בית הספר יכולים לשמש בסיס לשיעורי חוץ מגוונים. אין גרוע יותר מלהקים ולהזניח כמובן, ואין עצוב יותר מגינה יבשה ומצמחים מתים (בעצם יש, רק לא בהקשר הזה), ולכן יש לחשוב עמוקות על דרך הפעולה המתאימה לבית הספר ולקהילה בהקשרים אלו. 

במעשה ובלימוד: יש דיון תלמודי מפורסם העוסק בשאלה מה חשוב יותר, הלימוד או המעשה, התיאוריה או הפרקטיקה, "תורה" או "דרך ארץ"? לפי התשובה בתלמוד, וגם לפי הדרך שרוב בתי הספר פועלים בה היום, "תלמוד גדול, הוא שמביא לידי מעשה" (בבלי, קידושין מ ע"ב) – התייחסות לשלב הלימוד כאל אי בתוך החיים שמכין אותנו לפעולה או לדרך החיים הנכונה בעתיד. לתפיסתי יש לשלב באופן אימננטי את המעשה ואת הלימוד: את המעשה הקונקרטי והמיטיב במציאות – עבודת האדמה במקרה שלי – צריך ללוות בלימוד, הן כזה שצומח מתוך המעשה, דוגמת ידע טכני רלוונטי, פיתוח הגוף והתמודדות עם אתגרים ועם בעיות שנובעים מהעשייה או מסביבת העבודה, והן כזה שמעשיר את הלומדים, נותן להם הֶקשר, ומרחיב את עולמם הפנימי. כך, חוויית החיים הכוללת חיבור עמוק לטבע ולעבודת האדמה משולבת בלמידה של מגוון נושאים המפרשים ומעמיקים את החיבור הזה, ומאפשרים לחניכים לבנות קומה נוספת באישיותם ובמחויבותם לכלל:

כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מכנית, ולא עבודה של חיים. (גורדון, 1919: "ב. אחדות המעשה")

חידוש ומסורת: אם כן, מהו הלימוד הזהותי שמלווה את המעשה? עבודת האדמה מזמנת לנו חיבור לרעיונות עומק הנוגעים למערכת היחסים בין האדם לטבע, למורשת שהתפתחה כשהיינו עַם החי על אדמתו (ולגעגועים כשלא חיינו עליה), לסיפורי התקומה של הדורות האחרונים, למעגל השנה העברי ולמציאות ולאתגרים של ימינו. הרצון הוא להתחבר למורשת זו ובאותה עת גם לחדש אותה על פי תפיסת עולמנו, מתוך הלך רוח המשלב מסורת וחידוש, כדברי עמוס עוז: "'חדש ימינו כקדם' – אי־אפשר לחדש בלי קדם, ואין קיום לקדם בלי חידוש" (1997, עמ' 5). מדובר למעשה ברגנרציה תרבותית: להעמיק בהכרת המורשת הקדומה שלנו ולשאוב מתוכה, ממאגר החוכמה, הספרות, הדמויות ואירועי המפתח של תולדות עמנו, מתוך תנועת התחדשות מרעננת, המעניקה פשר להתמודדות בהווה, ומזינה את אופק האתגרים הצפונים לנו בעתיד. אנו פונים למצוא הד ופשר במקורותינו בכל אתגר חדש העומד בפתח, ובבואנו לקבל מירושת הדורות, אנו פוגשים בהם בעיניים חדשות, שנטועות בקרקע של מציאות חיינו. כך, ירושת העבר אינה באה "על חשבון" המציאות בהווה, אלא משמשת מרחב מזין ורלוונטי, המאפשר לפעול במציאות מתוך חיבור לשורשים ומתוך תחושת חיוּת וזהות.

מקשיבים לניגון הבריאה: בטקסט נהדר ששימש בסיס והשראה לשירה הידוע של נעמי שמר "שירת העשבים", ר' נחמן כותב:

כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, … וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה. (ליקוטי מוהר"ן תנינא סג)

על פי ר' נחמן, הקשבה עמוקה לטבע מאפשרת לאדם להעלות את הניגון הייחודי של כל עשב ועשב בכל מקום ואתר, להתחבר בעומק לרשת החיים ולקחת חלק בשירת הבריאה. בהמשך הקטע, ר' נחמן מסביר כי הניגון תורם גם לרועה עצמו, כי הוא מזכיר לו את היסוד הרוחני בנפשו ומרומם אותו, "כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן – לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ הטוֹבָה". 

ממש כמו בתיאורו הפיוטי של ר' נחמן, היציאה המזומנת לטבע והשותפות במלאכת ההצמחה פועלות לטובה על נפש החניכים. מחקרים מצאו ששהות בטבע מפחיתה לחץ נפשי, מרסנת תגובות אלימות או אימפולסיביות, מפחיתה סימפטומים של דיכאון, חרדה והפרעות קשב, מפתחת חוסן, מעודדת יצירתיות ומעלה את תחושת הערך והאושר הפנימיים אצל אנשים – הן כפרטים והן ברמת הקהילה והחברה. הדבר חשוב תמיד, ובעיקר בדורנו שלנו, כאשר לעיתים קרובות אנחנו חיים באופן המנותק מהטבע ואיננו חשופים לסגולותיו. לצד היתרונות המובנים של העבודה בחוץ עצמה, אפשר לנצל אותה גם לטובת תרגול רוחני, כזה שיסייע לנו לברר את "הרוח הטובה" שביסוד נפשנו, יפתח לנו שער לתובנות עמוקות ומשנות תודעה, ויאפשר לנו להתחבר לעולם של "תפילה" – ביטוי אישי של מפגש עם הנשגב, ללא קשר להשתייכות דתית או מגזרית. 

שבת אחים גם יחד: בין שהמשימה היא סיוע לחקלאים ובין שמדובר בגינה קהילתית או בשטח חקלאי בחצר בית ספר, הרי שמדובר במשימה ערכית המתקיימת בחבורה, ויכולה לכן לשמש פלטפורמה לעיסוק במיומנויות חברתיות. עצם היציאה למרחב שמערכת היחסים בו אינה מתנהלת במתכונת של מורה המעביר חומר לתלמידיו, אלא של חבורה הפועלת יחד, מאפשרת לחניכים ליצור חיבורים אנושיים פשוטים, שנדירים בחיי היום־יום הטכנולוגיים. האנתרופולוג החינוכי תמיר ליאון טוען במחקריו כי תרבות המסכים גורמת למיעוט מצבים של קשר עין, המספקים בסיס לפיתוח אמפתיה, וכי יצירת מסגרות שצעירים וצעירות יוצרים בהן תקשורת בין־אישית בלי תיווך של מסכים חיונית מאין כמוה. העבודה החקלאית מאפשרת מקום למפגש ולשיח כאלה לאורך זמן ובסביבה תומכת. ברם, התקשורת עצמה אינה אלא צעד ראשון, שכן כדי להצליח במשימה חקלאית ארוכת טווח, על הקבוצה להפוך ל"חבורת משימה" ולטפח תכונות אישיות וקבוצתיות של "עין טובה" בין איש לרעהו, של אמון הדדי, של הוקרת השונוּת ושל נכונות להתמודד עם המשברים שמגיעים חדשות לבקרים. ליווי הולם מצד המחנכים המצטרפים למשימה, לצד שיח קבוצתי במעגל, יכולים להפוך את ההתנסות החקלאית הקבועה להזדמנות פז לצמיחת היחיד בתוך הקבוצה ולבניית החבורה עצמה. זאת ועוד, העשייה החקלאית יכולה לחבר את החניכים לסיפור המקומי, לקהילה שהם חלק ממנה, ולאפשר להם להתחדש ולצמוח מתוכה, ואגב כך למצוא את מקומם ולפעול מתוך שייכות, נתינה ומשמעות. 

במקום סיכום: להיות האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון

ההצעה המתוארת כאן, שכבר מיושמת במתכונות שונות במסגרות חינוך קיימות, יונקת מעולמות חינוכיים מגוונים. בראש ובראשונה, הרעיון המובא כאן מקיים זיקה חזקה למרחב "החינוך החווייתי" המכוון את הלומדים לצאת מעולם הספר אל העולמות הרחבים שמסביב לטובת מסע אישי, זהותי והתפתחותי. הפדגוגיה המרכזית כאן היא פדגוגיה של "החינוך העמלני", המחבב את המלאכה, ומאפשר למידה מתוך עשייה אמיתית, המשולבת בתפיסות של "חינוך מבוסס מקום", המתייחס אל הטבע, אל האנשים ואל התרבות המקומית כאל משאב ובסיס ללמידה, וכן של עולמות התוכן של ה"חינוך הבלתי פורמלי", המציע מרחב פעולה רחב לחניכים עצמם למעשה וללימוד גם יחד. עם זאת, הלב האמיתי של העשייה החינוכית המוצעת כאן טמון בקריאה למציאות של חיבור – חיבור לזמן, למקום ולנפש – חיבור שלנו לעצמנו באופן מיטיב ובונה, חיבור לאדמה שאנו חיים עליה ולחברה שאנחנו חלק ממנה, חיבור לזמן המעגלי של עונת השנה, לזמן ההיסטורי שאנו עומדים בו ולשאיפה לעתיד משותף וטוב למען הדורות הבאים. כך, הצעה זו מגשימה את הקריאה הרגנרטיבית לחינוך מיטיב, מלא חיים, המשמר את המורשת התרבותית והמקומית שלנו, ומחדש את העשייה ואת השפה באופן המאפשר לנו התפתחות וצמיחה. 

אנחנו נוטים להשתמש בביטוי "להיות האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון" כדי לתאר מישהו שהגיח יש מאין והציל את המצב בזמנים קשים. מסה זו מציעה כי "המקום הנכון" יכול להיות כל מקום שאנחנו מחוברים אליו עמוקות, וכי "הזמן הנכון" יכול להיות כל זמן שאנו חווים במלואו. "האדם הנכון" הוא כמובן אנחנו, מי שבוחרים לא לחיות את ימינו מתוך ניתוק או בשינה, אלא להתמסר לעשיית טוב. 

מקורות

גורדון, אהרן דוד. 1927. "האדם והטבע". גרסה מקוונת: פרויקט בן־יהודה. 

גורדון, אהרן דוד. 1919. "לבירור עמדתנו". גרסה מקוונת: פרויקט בן־יהודה. 

עוז, עמוס. 1997. "עגלה מלאה ועגלה ריקה: הרהורים על תרבות ישראל". 'יהדות חופשית' 11–12. 

שניידר, טליה. ללא שנה. 'שפע בשבע: אומנות השמיטה'. קריית יערים: יער.