שלושה מקרים של אומני בית ספר
ליאור, אומנית בית ספר בחטיבת ביניים ממלכתית בירושלים, ותמי, מנהלת החטיבה, החליטו לקחת חלק מתקציבי החינוך החברתי, שבדרך כלל מיועדים לרכישת הצגות מסל התרבות, ולהפנות אותו פנימה, לתת אותו לליאור כדי שתיצור יצירת תיאטרון מקורית לבית הספר.
הרעיון התגבש כאשר המנהלת תמי הציגה בחדר המורים את נתוני המיצ"ב המדאיגים, וליאור, כאומנית בית הספר, קלטה את המידע ועיבדה אותו. לא רבים יודעים, אך מבחני המיצ"ב סוקרים באופן אנונימי גם את האקלים החינוכי של בית הספר – נתונים כמו המידה שבה באי בית הספר (התלמידים והמורים) מרגישים מועצמים, רצויים, מטופחים, בטוחים וכדומה. ליאור הבחינה כי נתוני המיצ"ב מעידים על תחושות בדידות ועל חששות מחרמות ומהתעמרויות שהתעוררו בקרב תלמידי בית הספר. היא פנתה לתמי עם היוזמה שלה, והן החליטו לצאת יחד לפעולה.
בשנה הבאה יצאו ליאור וקבוצת התיאטרון שהיא מנחה למסע חקר בעקבות חוויות חברתיות של תלמידים בבית הספר: הן ילקטו סיפורים ויבחנו אותם בשיעורים באמצעות תרגילי אימפרוביזציה. בקיץ, ליאור תשב להגות מתוך כל החומרים ה"חמים" האלה מחזה מאוזן אך נוקב על סוגיית החרמות בקרב באי בית הספר. ההצגה הזאת תשמש בסיס לדיון עמוק בבית הספר ותתחבר לתהליך חינוכי נרחב שכל מי שיחפוץ יוכל להשתתף בתכנונו: צוותי המחנכות, הצוות הטיפולי, ואולי אף מועצת התלמידים? יהיה אפשר לקיים סדרת שיעורי חינוך, שיחות בקבוצות קטנות, הזמנה לתהליכי יצירה שיגיבו ליצירה המקורית ועוד, כל מה שקהילת בית הספר תבחר.
אפשר לקחת גם את עומרי לדוגמה. עומרי הוא אומן בית ספר שמתמחה בצילום, ושהציע מודל כלכלי ייחודי שבמסגרתו יפיק צילומי בוגרים אומנותיים לספר המחזור עם קבוצת תלמידים שישמשו כשוליות שלו, במקום לשלם לצלמים חיצוניים. השוליות שלו ייפגשו איתו במסגרת שעות פרטניות (לימוד בקבוצה קטנה), ילמדו קורס מבוא לצילום ויעזרו לו להפיק סט צילומים ייחודי לכל כיתה, בזיקה לתהליך מקדים שיעברו עם מחנכי הכיתות, וכחלק מתהליכי עיבוד וסיכום של תקופת שהותם בבית הספר.
גם גל, מורה בבית הספר, לאחר שחזר ממילואים, החליט להכניס את הלב הפועם שלו לבית הספר והחל להקריא לתלמידיו שיר שכתב במהלך שירותו הצבאי בעזה. בעקבות השיר התפתח שיח מעמיק בכיתה, והמורה השותפה שלו הדר הציעה להפוך אותו למערך שיעור על המציאות שלנו שיילמד בכל בית הספר. גל פיתח בשיעורי הספרות תהליך משולב של הערכה חלופית דרך כתיבת שירה בתגובה לשבעה באוקטובר. השיעורים היו מרגשים כל כך, עד שיצרו אדוות בכל רחבי בית הספר והגבירו בו את הביקוש לסדנאות וולנטריות של קריאה וכתיבה של שירה. הדר ניצלה את ההזדמנות כדי לכתוב גם שיר מקורי משלה. היא סיפרה לי בהתרגשות איך עד אותה סדנה לא הרשתה לעצמה להוציא שירים מהמגירה. שירים מצוינים נתלו ביום הזיכרון והפכו במהלכו למוזיאון של שירה.
כל זה קרה, כל זה עשוי לקרות, לא בפינלנד, לא בעננים שבשמיים, אלא ממש כאן אצלנו, בבית הספר הציבורי.
מניין צצו אומני בית ספר ולאן הם הולכים?
אני מדברת כאן בשם אומני בית הספר של תנועת תרבות. בעשור האחרון נכנסנו, יותר ממאה חברים, לחמישים בתי ספר באופני העסקה שונים כדי לענות יחד על שאלה שמטרידה אותנו: מה תוכל להיות התרומה הייחודית של אומנים ושל התרבות לבית הספר? בשנתיים האחרונות עסקנו בניסוח תשובה העשויה לספק לדעתנו בסיס לשינוי איכותי של כל מערכת החינוך הציבורית ולתת כך מענה דו־כיווני: למערכת החינוך ולאומנים בישראל. התשובה הזאת כוללת מקצוע חדש – אשכול רוח וחומר – הכולל הוראה בצמד (co-teaching) של מומחי תוכן מתחום ההומניסטיקה ומתחום האומנות, שיהפכו יחד את הכיתה למרחב סדנאי של למידה חושית. באשכול הרוח והחומר הזה, אנו משתמשים בחומר הלימודי המקורי ומוסיפים לו הקשרים חוץ־טקטסטואליים מתחומי התרבות, האומנות והאקטואליה כמקורות השראה לבחינה פרשנית של ההווה והעתיד מזווית אישית וחברתית. אנו מאמצים באופן מוחלט את הגישה של מיומנויות המאה העשרים ואחת, ולפיכך רוב העבודה בכיתה סדנאית ומשתמשת בחומר הנלמד כבסיס לפרשנות, לחשיבה יצירתית, לניהול דיונים אתיים ולהסקת מסקנות אישיות או קבוצתיות. זאת לצד מחויבות להיות אנשי רוח, עַם הספר, ולשקוד על קריאה של ארון הספרים היהודי ועל חיבור מעמיק אליו, לצד יצירות ספרותיות ואומנותיות חדשות.
התשובה שלנו כוללת גם הצעה לביסוסה של תרבות בית־ספרית אוטונומית, שהמורים והתלמידים עומדים במרכזה כמחוללים וכצרכנים כאחד. גישתנו מחייבת השקעה של משאבים בבית הספר ומתנגדת להוצאתם החוצה, לפי עיקרון של "מערכת אקולוגית של משמעות". הדבר נכון להפקת אירועים, ליצירות מקוריות ולפיתוח מסורות ייחודיות לכל מוסד על פי טעמה של הקהילה בו.
עקרון 'המערכת האקולוגית של המשמעות' דורש המון השקעה פנימית בהכשרה משותפת של צוותי ההוראה, וכן בפיתוח של חומרי הוראה מקוריים המבוססים על הערכים ועל התשוקות שלהם. השקעת המשאבים במורים מתבטאת לא רק במתנות מפנקות בחגים, אלא גם באפשרות אמיתית להיות מורים חוקרים ויוצרים. השקעת משאבים כזו תאפשר למורים לשתף פעולה עם קולגות, להפוך עקרונות ומערכים מוצלחים לנכסים מתועדים שאפשר לשתפם עם כל קהילת המורים, וללמוד ולהתפתח באופן רציף.
ההשקעה הפנימית בשעות התכנסות נוספות, ההוצאה לאור של חומרי לימוד על בסיס המחקר של המורים והשילוב של עקרונות חדשניים בחינוך מכניסים אוויר חדש למערכת, מחזירים את היוקרה למקצוע ומאפשרים להתחיל להתמודד עם אתגרי ההוראה במערכת הציבורית. הבחירה להשקיע את מרב המשאבים במערכת עצמה, ולא במיקור חוץ, מבטאת קודם כול אמון במורים, החסר כל כך בזירה הציבורית ובין כותלי בית הספר, אך גם מבטיחה שינוי ארוך טווח, שיוטמע היטב מתוך רצון ושותפות.
לסיום, אנו מציעים גם להגדיר תפקיד חדש במערכת החינוך: אומני בית ספר. אלו יהיו צוותי אומנים שהכשרתם נרחבת בשילוב אומנויות בהומניסטיקה, אנשים שהמומחיות שלהם היא יצירת חיבורים בין חומרים לימודיים ואומנותיים לבין אנשים. הם ייכנסו בצמדים לבתי הספר ולהוראת אשכול הרוח והחומר, במטרה לחזק ולאפשר עבודה סדנאית הנוקטת יחס חניכה הולם גם בכיתות של מערכת החינוך הציבורית. אומני בית הספר יסייעו כמובן למורים ליצור חומרי הוראה חדשים על סמך התנסות בשטח ובאמצעות מציאת שפה אינטר־דיסציפלינרית משותפת, וכן יסייעו ליצור תרבות בית ספר ייחודית באמצעות הכשרת המורים באומנויות ובאמצעות חיבור בין חברי הקהילה השונים.
כעת, אני מבקשת לספר לכם מעט על ההקמה שלנו, אומני בית הספר של תנועת תרבות. תנועת תרבות היא התאגדות שיתופית של אמנים־מחנכים העוסקים בפיתוח התרבות, האומנות והקהילה, על שלל גווניהן. אומני בית הספר הוקמו קודם כול כדי לתת מענה לשאלה האישית שלנו כקהילה (שהוזכרה בתחילת הדברים), וכן מתוך שאיפה להכשיר ולאגד עוד אומני בית ספר רבים. כך, אומני בית הספר השתלבו במרחב הפעיל והמתפתח של איגודי המחנכים בישראל עם שני מאפיינים ייחודיים מרכזיים: 1) הקמת איגוד של אומנים, הכשרתם ועיצוב מקום ייחודי למענם במערכת החינוך הפורמלית; 2) השקעה כלכלית בליווי של אומני בית הספר בשטח ובהוראה, בהצטיידות שלהם לקראת פרויקטים וביישום שלהם, וגם בתשלום שכר על "פרויקטי לב" בהנחייתם. במסגרת התוכנית שלנו, אנו מכשירים אומני בית ספר במסגרת תואר ראשון וממשיכים משם לתוכנית ליווי ארוכה בשטח (האורכת שלוש שנים לפחות). במסגרת הליווי הזה, אנו מעודדים את אומני בית הספר שנטמעו במערכת לפעול בה באופנים אוונגרדיים, אך גם מעודדים את השותפים שלהם ליצור וליזום "פרויקט לב" ולהעניק להם תמיכה וכלים אפקטיביים ככל האפשר כדי להגשים את עצמם ואת החזון החינוכי שלהם בבית הספר.
הרעיון שלנו נולד מתוך המשבר הדו־כיווני שהזכרתי קודם לכן, ובעקבות מיתוס טרגי מסוים. המיתוס הזה מספר שהאומן המצליח הוא האומן המבודד, שמתמסר כול־כולו ליצירה שלו, חי בעליית גג ומתפרנס בדלות עד מותו משחפת. בתנועת תרבות הבנו שזה לא הסיפור שלנו, שאנחנו מבקשים לחבר סיפור אחר, מחובר וחי יותר, להתנתק מתפיסת הקהל ולהתחבר לקהילות. הבחנו שרבים מאיתנו ומחברינו האומנים מתפרנסים בפועל בבושת פנים מהוראה, כפי שמכתיב מיתוס האומן המיוסר והמוכשר – "מי שאינו מסוגל, מלמד". הנה המשבר הראשון – אומנים עניים הולכים ללמד בבתי הספר וחווים תחושת ויתור קשה. לצד זאת יש גם משבר מערכתי – בית הספר מיובש, חסר מורים, אך יותר מכול נטול ניצוץ, עסוק תמיד ב"עיקר" – בציונים, במדידות, בבחינות הבגרות. בית הספר עסוק כל כך ב"עיקר" המדומה הזה, עד שמה שחשוב באמת הפך להיות טפל לגמרי.
החלטנו, כמה אומנים מתנועת תרבות, להתאגד ולנסות לחבר סיפור מכונן חדש לאומן המבויש והמרושש באמצעות מתן מענה לבית הספר המיובש והמותש. לאומנים שמאמצים את המיתוס החדש הזה, אנו קוראים "אומני בית ספר".
לפי הסיפור החדש הזה שלנו, האומן אינו מתבונן בבית הספר כמקור הכנסה מביש, אלא מכניס אליו את הלב. הוא יוצר למען קהילת בית הספר ובהשראתה, וגם מלמד שיעורי הומניסטיקה עם מורים נוספים ומכניס ללימודים גוון מיוחד, שמתבטא בהשבחת חומרי הלימוד, בשילוב של מקורות השראה וביצירת תרגילים מקוריים שמאפשרים למידה משמעותית. היכן שהוא נתקל בנתיבים חסומים שייבשו את המערכת – תלמידים משועממים, מבחנים לא־אפקטיביים, ניכור מצד המורים – אומן בית הספר משתמש בכוח המדמה שלו כדי להציע אפשרויות חדשות לפעולה. גם בית הספר מצידו מתגמש בפני האומן ויוצר למענו מרחב המאמץ את ייחודו ומעודד אותו להתפתח: מערכת שעות ייחודית, שתאפשר לו לפעול באופן גמיש, הוראה בצמד, חלל ייעודי לסטודיו, מתן גישה לצוות ההומניסטיקה וליווי מקיף שיכשיר את הצוות כולו להיות קצת יותר כמו אומני בית ספר.
ממיתוס מאמלל וממשבר דו־כיווני נפתח כך צוהר לאפשרות אחרת.
מערכת אקולוגית של משמעות
השימוש בהיגיון של החינוך הרגנרטיבי ובמטפורה של בית ספר הצומח מתוך קרקע טובה מאפשר לבחון בבהירות את הרעיון של אומני בית הספר. מתוך כך עולה השאלה מהי אותה קרקע טובה שבית ספר בריא יצמח מתוכה? תשובתי היא: קהילת בית הספר. יש בידינו כבר כל הדרוש כדי להפוך את בית הספר למקום בריא ביותר.
בית ספר בריא במובן של מקום לחזור אליו, לחלום עליו, להתגאות בשייכות אליו, להתפתח בו. לשם כך נדרש מאיתנו להשקיע בעקרון הפיתוח הפנימי, כלומר להשקיע משאבים במורים, שהם הבסיס ה"שקוף" של המפעל הזה, להעניק להם כוחות לפתח את בית הספר על פי טעמם ועל פי כישרונותיהם מתוך הכרה בהם – בדיוק כמו שליאור מקבלת משאבים מבית הספר, כגון גישה לקבלת החלטות, לזמן ולכסף, כדי להפיק הצגה מקורית העתידה להשפיע על שלושה מעגלים משמעותיים. המעגל הראשון הוא ליאור עצמה: היא מתפתחת כאומנית, היא מגלה את עצמה ואת כוחותיה ומתגאה בעבודתה, מפתחת כך חוסן לעמוד בעבודה הקשה והשוחקת של ההוראה ובונה לעצמה עוד בסיסים ועוד מקורות התחדשות לעבודתה. המעגל השני הוא הקבוצה היוצרת, שמתפתחת, לומדת ומופיעה. גם התלמידות נהנות מעקרון המערכת האקולוגית של המשמעות בזכות המשמעות שהן מקבלות – יש להן תפקיד אמיתי בבית הספר: להשפיע על תופעת החרמות, ומתוכו הן צומחות, לומדות ומתפתחות. המעגל השלישי הוא מעגל התלמידים והמורים, שלומד על התופעה החברתית באופן מעורר השראה, אך לא פחות מכך גם מקבל מליאור ומהקבוצה תובנות בקשר לתרבות של בית הספר ולתפקיד המכריע של כל פרט ופרט בהיווצרותה. החיבור בין הפרטים לפי עקרון הקהילה היוצרת והפעילה לטובתה שלה מתבטא גם באיגוד של אומני בית הספר וגם בהוראה בצמד, והוא עיקרון "ירוק", שמחיה ומצמיח את בית הספר, עיקרון שמחלץ את המורה מבדידותו המקצועית ואת התלמיד מבדידותו החברתית ומהניכור שלו למוסד שהוא מעביר בו את רוב שעות הערות שלו.
עוד עיקרון רגנרטיבי הכרחי לגידולו של בית הספר מתוך קרקע טובה הוא העיקרון היצירתי, החשיבות המרכזית של היצירה – לא כהפוגה או קישוט, אלא כפענוח של המציאות והשפעה עליה – בדיוק כמו שניל פוסטמן אומר שאין מתאימה מהאומנות כדי לשחרר מהרודנות של ההווה, כמו שמרתה נוסבאום מדברת על יכולתה של האומנות לפתח את שרירי הדמיון, וכמו שמקסין גרין מגדירה את האומנות, את היצירתיות, כבסיס לפיתוחו של כוח מדמה שמאפשר לחזות מציאות אחרת. כאשר אנו מכניסים שפה יצירתית לבית הספר, מכשירים את המורים ואת התלמידים ומאפשרים להם לבטא את עצמם תדירות בשפת האומנות והתרבות דרך החינוך החברתי ודרך הלמידה עצמה, אנו זוכים בקרקע טובה שתצמיח מתוכה מוסד בריא, במובן של משתתפים יצירתיים הניחנים בדמיון שמזין אותם ומאפשר להם לחרוג מהמציאות הקיימת. אפשר לראות זאת היטב בדוגמה של גל. היצירתיות שלו אפשרה לו לכתוב שירה במהלך שירותו הצבאי בעזה, להתמודד כך עם מצב קשה מנטלית ולדמיין את היום שיחזור לתלמידיו. בכיתה ובשכבה ועם הדר, המורה בצמד, יש כמובן הידבקות ביצירתיות, וזו יוצרת בסיס לשיח אומנותי על המלחמה השונה לחלוטין מכל שיח אחר בכיתה. דרך השיר, התלמידים מעבדים את החוויות המורכבות של ההווה, אך גם מדמים מצבים חדשים בעתיד: שובם של החטופים, חזרת הוריהם מהמילואים וסוף למלחמות. את ההצלחה הזאת, שנוצרה בזכות שיתוף הפעולה הפורה ביניהם בהוראה בצמד, יתעדו הדר וגל כשיטת לימוד חדשה וייחודית לבית הספר: עיבוד של המציאות ודמיון של מציאות אחרת באמצעות כתיבה יוצרת במסגרת שיעורי הספרות.
העיקרון האחרון הוא העיקרון הצרכני. כאשר אנו מוכנים, כחברה, לעבור מצריכה אובססיבית לשימוש בקיים, אנו מונעים בזבוז אדיר של אנרגיה ואת הפיחות בערכם של מוצרים מתוקף היותם משוכפלים וחסרי ייחודיות. כאשר אנו בוחרים בייצור מקומי, אנו מאפשרים התפתחות אותנטית יותר של הסביבה וטיפוח של הכוח המקומי. כך, אנו עוברים ממתן מקום לקבלני חינוך חיצוניים למתן מקום, הכרה ומרחב למימוש יכולות וחלומות של מורים ומחנכים. היה אפשר לראות זאת היטב אצל עומרי בעת צילומי ספר המחזור – שבאו במקום הפעילות הסתמית הרגילה של צילומים כאלה, שאין במסגרתה שום קשר בין הצלם למצולמים, שנבחרת לפי הצעה אטרקטיבית מבחינה כלכלית בלבד, שהתמות בה שאובות מדימויים שחוקים, ושנשכחת לגמרי רגע אחרי חלוקת הספרים. במקום שכפול וחוסר ערך, נוצרו התבוננות מעמיקה, חשיבה מיוחדת אותנטית ורגע מיוחד לכיתה העומדת לסיים את דרכה.
איך אפשר להבטיח שהנס הזה יקרה במציאות הקיימת, כשהמכללות לחינוך והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחות על ירידה בכמות הנרשמים ללימודי הוראה? וכך גם בחדרי המורים: על פי נתוני הלשכה, כמות המורים מתחת לגיל שלושים היא רק 11% מהסך הכולל, מה שמעיד על מערכת בסכנת גוויעה, שכולם מכירים בה – פשוט לא משתלם להיות מורה. השכר אינו מתגמל דיו כדי למשוך צעירים פעלתנים ומבריח את המנוסים ואת המוכשרים לעבוד במגזר הפרטי.
זו העת להשמיש את המגזר השלישי לטובת הצלת המערכת הציבורית. אבל הפעם לא כדי לכסות לרגע על פגמי המערכת, אלא כדי לחזק אותה מבפנים לטווח הארוך. למה לערוך סדנאות חד־פעמיות, אם יש עשרות מורים, ותיקים וצעירים, שטיפחו פעם חלום להקים גינה קהילתית, לפתוח גלריה ולעסוק בכלבנות או באימון אישי (קואוצ'ינג)? מדוע לא להשקיע את אותו הכסף במורים שלנו? את אלו שכבר הוכשרו בתחום נעסיק באופנים מגוונים, ואת אלו שרוצים להתמקצע בו נחזק ונממן את השתלמותם בו. אני מציעה לראות במורים את התשובה, הם הקרקע שבית ספר בריא עשוי לצמוח מתוכה, אם רק ניטיב לטפח אותה. אם ההנהלה תיטיב לפעול ותדע להעריך פרויקטים ארוכי טווח בתוך בית הספר ולתעדף אותם על פני מיקור חוץ, אפילו במחיר של השקעה בהכשרת המורים המעוניינים בכך, כדי שיחזרו למוסד מטופחים וחדורי משמעות ייחודית. אם המורים יאזרו עוז להקים גופים כלכליים ולהצטרף לאיגודים של אומנים מחנכים, ואם יסכימו לשוב להשקיע את האנרגיה שלהם, את הכישרונות שלהם, אבל הפעם בידיעה שיתוגמלו כראוי, שיזכו ללילווי אפקטיבי, ושיגובו על ידי המערכת – הלב יֵצא החוצה, פרויקט הלב יגיח.
אם הסמינרים להוראה והמוסדות להכשרה ולליווי של מורים בשטח יעודדו שותפויות בין מורים ויעניקו כלים לניהול פרויקטים בדגש על ערכים כמו גמישות אישית והגמשה של המערכת לטובת ההשבחה שלה, נקבל מורים פנטזיונרים יותר, כאלו שמוכנים לעשות מעל ומעבר למען הגשמת חזון. ואם מערכת החינוך תבחין בטווח הארוך שיש ליצור מנגנון להשקעת משאבים כלפי פנימה, במורים, באלה שרוצים לעשות "פרויקט לב", עם ליווי ממנף ועם פיקוח קפדני, היא תוכל לצמצם כך את הבזבוז האדיר של פתרונות חד־פעמיים, ואולי תצליח לשקם שוב את מעמדם הציבורי של המורים.
אם כל זה יקרה, אני מאמינה שנוכל לפתח מערכות שונות וייחודיות, מותאמות לקהילה ובעלות חוסן. לאט ובעקביות נמוסס את הררי הניכור שהקמנו בינינו לבין העבודה שלנו בעזרת החומרים האפקטיביים ביותר: גמול מיידי, קשרים משמעותיים, עשייה מתוך שליחות ולמען הגשמה עצמית. אז נוכל להגיד בגאווה ואף במעט שמחה שאנחנו מורים בישראל, נפחד קצת פחות מהבנק.
השקעה אדירה בבניית מערכות להפניית משאבים למורי בית הספר תבנה מערכת אקולוגית שתזין את עצמה באופנים מוחשיים: מורים שיתמידו במערכת, שיפתחו את עצמם, ושיעניקו כך חינוך טוב יותר לילדינו. עם זאת, היא לא תשפיע רק במובנים מוחשיים כאלה, אלא גם באופנים הערטילאיים ביותר, שלא נדע בהכרח לנקוב בשמם, כמו תחושת נדיבות מתפשטת או שמחה מידבקת.
אכן, לא לכל אומן נכון להיכנס לבית ספר, ולא לכל בית ספר מתאים להתגמש ברמה כזאת, אבל למי שמבקשים להפוך את בית הספר ללב הפועם של הקהילה שלהם – דעו שיש מוצא. אם אתם מנהלים, מורים או אומני בית ספר – שעד לרגע זה לא ידעו שהם אומני בית ספר – דברי הסיכום הבאים נכתבו למענכם: קחו את המושכות לידיים שלכם, היעזרו בגופים חיצוניים כדי להזרים את המשאבים פנימה, הכניסו כמה אומנים לבית הספר או טפחו את אלו שכבר נמנים עם שורותיכם, התאגדו, בנו מערכת אקולוגית משלכם בבית הספר. תצטרכו להשקיע אנרגיה ענקית, חגיגה של אנרגיה, אבל היא לא תתבזבז, אלא תבטיח לכם מורים מגשימים – קרקע טובה להצמיח מתוכה בית ספר.
