מסגור ה- Triple Well Being 
שלומות אישית חברתית וסביבתית
מבוסס על ספרה של רייצ’ל מוסון, ThoughtBox Education CIC

הטקסט שלפנינו מציע מסגור לחשיבה ולפעולה דרך מודל Triple Wellbeing – שלומוּת אישית, חברתית וסביבתית. זהו מודל הרואה את האדם, הקהילה והעולם כמערכת אחת, ומבקש להאיר כיצד חיבור בין שלושת המעגלים הללו יכול לשמש מענה עמוק לאתגרים הנפשיים, החברתיים והחינוכיים של זמננו.

שלושה משברים וקריאה אחת

העולם שלנו נעשה בו־זמנית מחובר ומנותק. הטכנולוגיה מאפשרת קשר מיידי לכל מקום, אך האדם המודרני חש לעיתים בודד יותר מאי פעם. המשבר הנפשי, המשבר החברתי והמשבר הסביבתי משולבים זה בזה – למעשה הם ביטויים שונים של מחלה אחת: ניתוק.

בני האדם איבדו לאט־לאט את תחושת השייכות למכלול החיים. במקום לראות את עצמנו כחלק ממארג של יחסים הדדיים, התרבות המודרנית לימדה אותנו להפריד, למדוד, לשלוט. כך, מהלך של מאות שנים הביא אותנו למצב שבו אנחנו צורכים משאבי טבע כאילו הם אינסופיים, מתחרים זה בזה כאילו האחר הוא אויב, ומאבדים את הקשר לגוף ולנפש כאילו הם מכונות.

זהו משבר על – משבר של תפיסת העולם עצמה. הדרך החוצה אינה טמונה בפתרון טכני, אלא בשינוי עמוק של התודעה: שינוי הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על החיים. היא ממליצה ללמוד לספר סיפור חדש – סיפור של קשר, אחריות וקדושת החיים.

הצעד הראשון בסיפור הזה הוא אימוץ דרך חשיבה אחרת: חשיבה מערכתית. לראות את העולם לא כרשימה של בעיות מבודדות, אלא כמערכת חיה של יחסים. כל חלק במערכת קשור לחלקים האחרים; מה שפוגע באחד, מהדהד בכול.

מוסון מדגימה זאת בפשטות פיוטית: כשנחיר אחד נסתם, כל מערכת הנשימה מתאמצת; כשעץ אחד נכרת, כל היער משתנה. כך גם בחברה – כשקהילה אחת נפגעת, מתערערת השלומוּת של החברה כולה.

ההבנה הזו מזמינה אותנו להביט על בתי הספר, הקהילות והארגונים שלנו לא כיחידות נפרדות אלא כמרקם של חיים משותפים. כשאנו מטפחים יחסים בריאים בכל רמה – בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו, ובין אדם לסביבתו – אנו משיבים חיים למערכת כולה.

האדם, נולד מחובר. היכולת ליצור קשר, לדאוג, לשתף פעולה, היא טבועה בעצם מהותנו. מדעי המוח והפסיכולוגיה ההתפתחותית מראים כי כבר בינקות קיימת בנו נטייה טבעית לאמפתיה, לסקרנות ולחמלה. אך התרבות המודרנית – המבקשת שליטה, תחרות והישגיות – לעיתים משתיקה את הנטיות הללו.

אנו שוכחים שהטבע אינו מחוץ לנו אלא חלק מאיתנו, ושכל עוד אנו מתרחקים ממנו, אנו מתרחקים מעצמנו. החיבור המחודש לטבע איננו עניין של פנאי או נוף יפה; הוא מהותי לבריאות הנפשית והרוחנית שלנו. שהייה בטבע, התבוננות, הקשבה – מעוררים בנו שלווה, ענווה ותחושת משמעות.

גם החיבור לאנשים אחרים הוא יסוד בריאותנו. חברה אנושית בריאה נשענת על יחסים של אמון, נתינה ושותפות. כך נוצרת תרבות של שלומוּת חברתית – תרבות שבה כל אחד מרגיש שייך, מוערך ונשמע.

סימפטומים של ניתוק – כאשר העולם חולה

כאשר השלומוּת נחלשת, מופיעים הסימפטומים: עייפות, חרדה, בדידות, שחיקה. ברמה החברתית – קיטוב, חוסר סובלנות, אלימות. ברמה הסביבתית – זיהום, הרס מערכות אקולוגיות, שינוי אקלים. אלה אינם משברים נפרדים; כולם נובעים מאותו שורש של ניתוק.

כדי לרפא, צריך להבין מה חולל את הפצע. מבט היסטורי רחב מגלה תמונה אחרת:

במשך רוב ההיסטוריה, בני האדם חיו בקשר הדוק עם האדמה ועם קהילתם. רק בשבריר הזמן האחרון – עם עליית המהפכה התעשייתית והחינוך ההמוני – נוצר פער גדול בין האדם לטבע ובין הלב לתודעה.

המדע והטכנולוגיה הביאו קידמה עצומה, אך גם עיצבו תפיסת עולם של שליטה ונפרדות. האדם הפך למדד של הכול, והטבע – למשאב. כך נוצרה תרבות של הישגיות אינסופית, שבה ערך נמדד בכמות ולא באיכות, במהירות ולא בעומק.
אין כאן שלילה של המדע, אלא קריאה להשיב לו איזון. הידע חשוב, אך הוא צריך לשרת את החיים, לא להשתלט עליהם. חינוך של שלומוּת הוא חינוך שמחבר בין הראש, הלב והידיים – בין ידע, רגש ופעולה.

מערכת החינוך, כך היא טוענת, משקפת את העולם שמחוץ לה. בתי הספר מוצפים במטלות, מדדים ובחינות שבאים בחשבון פעמים רבות על המגע עם לב הלמידה: עידוד של הסקרנות, יצירה ובניית מערכות יחסים מיטיבות. מורים רבים בעולם מדווחים על עומס ושחיקה, ותלמידים רבים חווים ניכור.

חינוך שנועד להצליח בבחינות בלבד עלול להחמיץ את מהות החינוך: טיפוח בני אדם שלמים, המסוגלים לחשוב, להרגיש ולחיות מתוך קשר.

מערכת החינוך העולמית נולדה מתוך הצורך של עידן התעשייה: להכשיר עובדים ממושמעים, לא אזרחים חושבים. היום, במאה ה־21, עדיין פועלות מערכות רבות באותו דגם – שורות של תלמידים, לוחות זמנים נוקשים, הערכה כמותית. התוצאה היא שחיקה אצל מורים, חוסר משמעות אצל תלמידים, ואובדן תחושת שליחות.

אך דווקא כאן טמונה התקווה: בית הספר הוא מקום שבו ניתן לשנות את הסיפור.

כאשר הלמידה חוזרת להיות מרחב של יחסים, הקשבה, דמיון ומשמעות – היא הופכת לכלי של ריפוי חברתי.  הוראה המבוססת על שלומוּת אינה מבטלת ידע, אלא מרחיבה אותו: היא שואפת לטפח בני אדם המסוגלים לחשוב בצורה מערכתית, לחיות מתוך חמלה ולפעול למען העולם.

שלישיית השלומוּת – שלושה מעכלים של חיים שלמים

בלב המסע עומד מודל פשוט אך עמוק: שלישיית השלומוּת – Self, Others, World. שלושה מעגלים, שלוש איכויות חיות, שכל אחת מזינה את האחרת.

1. שלומוּת אישית – הידיעה כיצד לדאוג לעצמנו. להיות בקשב לגוף, לרגשות ולצרכים הפנימיים. לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך אחריות: אדם שאינו שלם עם עצמו מתקשה לראות את האחר. שלומוּת אישית פירושה חוסן, מודעות עצמית, יכולת לנשום בתוך מצבי חיים משתנים.

2. שלומוּת חברתית – היכולת לראות את הזולת לא כאיום אלא כהשתקפות של עצמנו. לפתח אמון, שיח ושותפות. להבין שכל קהילה, משפחה או בית ספר הם מארג של יחסים, וכי איכות היחסים קובעת את איכות החיים.

3. שלומוּת סביבתית – התעוררות להכרה שאנו חלק ממערכת חיים אחת. האחריות לשמור על איזון הטבע אינה רק סביבתית – היא רוחנית ומוסרית. זהו ביטוי לאהבה עמוקה לעולם שבו אנו חיים, ולידיעה ששלומוּתנו תלויה בשלומו של הבית המשותף לכולנו.

שלושת המעגלים הללו אינם שלבים נפרדים אלא תנועה אחת. כשאדם מטפח את שלומו, הוא משפיע על סביבתו, וכשקהילה בריאה – היא תורמת לריפוי העולם.

שינוי הסיפור – ממירוץ להקשבה

מוסון מציעה להחליף את הסיפור התרבותי שמניע את החברה המודרנית. במקום סיפור של תחרות, צריכה ושליטה – סיפור של הדדיות, הקשבה ואחריות משותפת. היא מזכירה כי סיפורים אינם רק מילים; הם כוחות חיים שמעצבים את מחשבותינו, את מערכות החינוך ואת הכלכלה.
כשסיפור חדש נולד – של שותפות בין אדם, קהילה ועולם – משתנה גם הדרך שבה אנו פועלים. במקום לשאוף “להיות הראשונים”, אנו לומדים לשאוף “להיות חלק מהשלם”.

במקום למדוד הצלחה על פי ציונים או רווחים, אנו מתחילים למדוד אותה על פי איכות היחסים, תחושת המשמעות והתרומה לחיים.

דוגמאות מעוררות השראה לכך ניתן למצוא ב–בתי ספר ירוקים בבאלי ובניו זילנד, חינוך ולדורף ומונטסורי, קולג' שומאכר בבריטניה – כולם מבקשים לחבר בין למידה לבין חיים, בין ידע לבין משמעות. אף אחד מהם אינו מושלם או יחיד נכון, אך כולם חולקים עיקרון אחד: חינוך איננו רק הכנה לעתיד, אלא דרך חיים בהווה.

בחינוך כזה הלמידה נושמת, הקהילה נוכחת, והטבע הופך מ”נושא לימוד“ לשותף בחינוך.
מורים הופכים למלווים במסע ותלמידים מגלים שהעולם אינו מבחן – הוא מקום לחיות בו מתוך סקרנות ואכפתיות.

קריאה לעומק – שינוי שמתחיל מבפנים

המהפכה המתוארת כאן איננה רעשנית. היא אינה דורשת תקציבים עצומים, אלא שינוי עדין ועמוק  בו זמנית. שינוי בתודעה.

היא מתחילה ברגעים הפשוטים ביותר: הקשבה, התבוננות, נשימה.

כאשר מורה נוכח באמת עם תלמיד, כאשר אדם מביט בזולת ורואה בו אח, כאשר אנחנו עוצרים ומרגישים תודה על עצם החיים – שם נולדת הרגנרציה, ההתחדשות.

זהו שינוי של סיפור, אך גם של הרגלים. לא עוד תגובה אוטומטית של פחד או תחרות, אלא תגובה של בחירה מודעת. כפי שמצטטת מוסון את ויקטור פראנקל: “בין הגירוי לתגובה יש מרווח זמן. במרווח הזה טמונה החירות שלנו.”
חירות זו היא לב החינוך החדש – חירות לבחור איך נחיה, איך נאהב, ואיך נשמור על הבית המשותף שלנו.
במקום שבו נדמה שהעתיד מאיים, ללכת לכיוון חינוך של תקווה. תקווה איננה אשליה, אלא פעולה – אמונה מעשית בכך שאפשר לחולל שינוי. כאשר אנו מלמדים ילדים לראות את עצמם כחלק ממארג החיים, אנו מחזקים את יכולתם להתמודד עם מציאות משתנה, להישען על משמעות ולא על פחד.

חינוך של שלומוּת אינו “עוד נושא לימודי” אלא מסגרת שמחברת בין כל תחומי הדעת – מדע, ספרות, אמנות, חברה וטבע – תחת עיקרון אחד: חיבור. הוא מחזיר לחינוך את לבו: טיפוח אנושיות.

בסוף מסגור ה- Triple WellBeing מציע הזמנה פשוטה ועמוקה:

לספר לעצמנו סיפור חדש, בריא יותר, מעודן יותר – סיפור שבו אדם, חברה ועולם פועמים יחד.
זהו לא חלום רחוק, אלא תהליך אפשרי בכל יום, בכל בית ספר, בכל לב פתוח.
העתיד, היא כותבת, איננו מקום שאליו נגיע – אלא דבר שניצור.

כשנחזור לראות את עצמנו כחלק ממארג החיים, נוכל לשוב ולבנות תרבות של חיים שלמים – תרבות שבה הדאגה לעצמי, לאחר ולעולם אינן נפרדות זו מזו, אלא ביטוי אחד של אהבה.

מבוסס על Triple Wellbeing by Rachel Musson, ThoughtBox Education CIC.