מבוא: קצת רקע היסטורי
1. את הניתוח חיבר אילון שוורץ, המנכ"ל המייסד של מרכז השל, והוא הופיע בדוח על חינוך סביבתי שהמרכז פרסם באמצע שנות התשעים. את המאמר המקורי (שוורץ, 2001) אפשר לקרוא במקראה הראשונה על הגות סביבתית של מרכז השל. ראוי לציין שהניתוח הזה אומץ כתיאור כללי של התפתחות התנועה הסביבתית הישראלית בפרסום של Jewish Funders Network 'המדריך הירוק: מדריך לתרומה חכמה' (קלוואו שבח ואשכנזי, 2015, עמ' 11–12).
מרכז השל לקיימות נוסד בשלהי המאה הקודמת מכוחו של ניתוח מכונן ששינה את תפיסת יחסנו לטבע ולסביבה ואת דרך הפעולה שלנו לגביו. לטענת הניתוח הזה, חלו תמורות בתפיסה של היחס הזה, וכעת אפשר לזהות כמה סוגים שונים – פרדיגמות שונות – של ראייה והבנה של היחס לטבע ולסביבה.1 הטענה היא שעד אז התפתחו שתי פרדיגמות שאפיינו את העשייה הנחשבת סביבתית, ושבאותה תקופה היינו עדים להופעתה של פרדיגמה חדשה, שהיה עלינו לאמץ, לפתח ולקדם. לפרדיגמה החדשה הזאת קראנו "קיימות". כעת, קרוב לשלושים שנה לאחר מכן, אפשר להכריז על בואה של פרדיגמה חדשה לעולם. לעת עתה שמה בישראל הוא: רגנרציה. ועלינו לאמץ, לפתח ולקדם אותה.
פרדיגמה היא כמעט השקפת עולם: דרך מערכתית להסתכלות ולניתוח שיש בה מרכיבים פילוסופיים וגם אסטרטגיים. כלומר, הפרדיגמה (מילה הגזורה מאותו שורש יווני כמו "דוגמה" בעברית) מגדירה מה נחשב בעיה ופורשת את הסוגיות הרלוונטיות לה. כמו כן, היא מצביעה על הפתרונות המתבקשים וממליצה על דרכי הפעולה. לא בכדי נקרא המרכז שלנו "מרכז השל לקיימות", לאור הפרידגמה השלישית העדכנית ומרחיקת הלכת ביותר שאימצנו בזמנו: הקיימות. הפרדיגמה הראשונה, "שמירה על הטבע", עסקה בעיקר בטבע: בשמירה עליו או בשימור שלו (שטחים פתוחים, בראשיתיים, בלתי מפותחים), בייחוד מפני האיום של החברה האנושית. עם זאת, היא לא עסקה באיומים על החברה האנושית. כשאיומים אלה (מפגעי בריאות, זיהום אוויר קרקע ומים) נעשו ניכרים, התכוננה הפרדיגמה השנייה: "איכות הסביבה" (או לחלופין, "פיתוח בר־קיימא"). כאן הושם דגש על מה שאנו, כחברה אנושית, עושים לעצמנו, אך מתוך התמקדות בממד הפיזי־חומרי, גישה המובילה לרוב לפתרונות טכניים. לפרדיגמה הזאת חסרה ראייה חברתית רחבה יותר.
הפרדיגמה השלישית כונתה בתחילה "אקולוגיה תרבותית"– כי המילה "קיימוּת" עוד לא הייתה קיימת בעברית. בניגוד לקודמותיה, היא שמה דגש על הסיבות השורשיות למשברים הסביבתיים השלובים זה בזה ועל ראייה אינטגרטיבית יותר של היחסים ההדדיים בין הסביבה, החברה, התרבות והפוליטיקה. הפרדיגמה השלישית הזאת מקשרת בין התקרה הסביבתית – השמירה על הגבולות הפלנטריים המעידים על בריאות הפלנטה – לבין הרצפה החברתית – המדדים הבסיסיים לקיום בכבוד של אוכלוסיות העולם – ששתיהן ביחד מספקות מפתח לשגשוג של בני האדם ושל הפלנטה גם יחד. חזון הקיימות שואף ל"חברה צודקת ומלוכדת, כלכלה חסונה ודמוקרטית, וסביבה יצרנית ובריאה לכל תושביה". הקיימות החליפה לכן את שתי הפרדיגמות הקודמות, והיא מספקת מסגור רעיוני ואת כוכב הצפון לפעילות שלנו במרכז השל מזה קרוב לשלושים שנה.
אז מה רע? למה צריכים פרדיגמה חדשה?
קיימות: מה חסר? במה היא לוקה?
האפיון לעיל של הקיימות אכן הוליסטי ורחב, ודאי יותר מהפרדיגמות האחרות, אך נוסף על כך, מתברר שהפרדיגמה הזאת חלקית, בלתי מספקת, שפגמים ומגבלויות בסיסיים מונעים ממנה לספק את המענה הדרוש לאתגרים של היום. אלו הסיבות שבגללן הופיעו בעבר פרדיגמות חדשות, ולכן נוצרת כעת פרדיגמה חדשה. אם נעמיק יותר ב"שיח הקיימות", נבין טוב יותר מה חסר או מה לקוי בה ונכין את הקרקע להבנה של המושג החדש – רגנרציה – ושל נחיצותו.
קיימות כשמה כן היא: היא מתמקדת בתהליכים שיכולים להתקיים לאורך זמן. אלה תהליכים שאינם מכלים את התשתיות של עצמם, בין שמדובר בדלדול של משאבי טבע או באובדן של "הון" אנושי או חברתי. הרעיון הזה חשוב מאין כמוהו, כי אי־אפשר לשרוד בעולם שאינו מקיים. פשוט לא נתקיים. הקיימות היא לכן מעין מינימום בסיסי – תנאי סף לבניית חברה אנושית משגשגת לאורך זמן. הגדרת הקיימות בצורה זו שופכת אור על העובדה שהחברה שלנו (המערבית, המתועשת, הקפיטליסטית) פשוט אינה יכולה לקיים את עצמה בצורה כזו לאורך זמן. תובנה זו נותרת חשובה גם היום כמובן, אך אפשר להגיד שכמסגור רעיוני, לא עלה בידיה להניע התוויית מדיניות חברתית שאפתנית וטרנספורמטיבית. אפשר למנות כמה סיבות לכישלון זה:
2. המושגים קיימות ויבולים בני־קיימא שונים מאוד ממושג אחר שכדאי להזכיר כאן – sufficiency, כלומר: "דיוּת", "מסופקות" או "הסתפקות": לא המקסימום שהטבע יכול להכיל, אלא המינימום הנחוץ לחיים של כבוד, ביטחון ואושר הנגישים לכולם. באוצר המילים של הדיוּת אין "ייעול" או "מזעור נזקים", אלא "ענווה", "הכרת הטוב", "חסד", ואף "צדק".
ראשית, שורשי המושג באים מעולמות התעשיות הדוללות (extractive industries), והוא בעצם מנסה להגדיר "מקסימום" של פעולה כלשהי. יבולים בני־קיימא (sustainable yields) של משאב מסוים (דגים בים, עצים ביער) הם גידולים בכמות המקסימלית האפשרית שלא תמנע מאותו משאב להתחדש – כלומר, כיצד ליהנות מהפירות בלי להזיק לפוריות. משמע, הקיימות אינה מושג איכותני, המגדיר את מהות הפעילות, אלא היא מושג כמותני, המתייחס לקצב הפעילות.2 הקיימות דוגלת בייעול ומנסה להציב גבולות: הקטנת טביעת הרגל שלנו בעולם, כדי שנפגע ונזיק כמה שפחות. אולם, כפי שאמר הסביבתן הדגול לסטר בראון בביקורו בישראל: "אם לא נוסעים בכיוון הנכון, לא יעזור להאט את הקצב. עדיין לא נגיע ליעד הנכון – זה רק ייקח קצת יותר זמן!"
3. לניתוח מפורט יותר של חסרונותיו של רעיון הקיימות, ראו: Dernbach and Cheever, 2015. מעבר לעובדה שהקיימות "עמומה מדי" (too vague) מכדי להתוות מדיניות ברורה, ומעבר לאופי המשמים והלא־מלהיב שלה, המחברים מציינים שהיא גם הגיעה "באיחור" (too late), ואין בה די כדי להתמודד בהצלחה עם המשברים הגדולים. החסר הזה מוביל במיוחד לצורך ברגנרציה – שיטה שלא תשאף רק להקטין נזקים, אלא לבנות מחדש.
עולם תעשייתי המאמץ את הצורך להתייעל ולהקטין תשומות יכול לטעון (כפי שנעשה לא מעט ב"דוחות הקיימות" ובכללי האחריות התאגידית למיניהם) שאם ממזערים נזקים, נעשים מקיימים יותר. כך הופך המושג לגומי הנמתח לכל מיני כיוונים, ללא סטנדרטים ברורים ומחייבים. מדובר בפגם מהותי, אך הקיימות אינה מצליחה בעולם בשל סיבה נוספת, ואולי אף מרכזית יותר: הרעיון פשוט אינו מלהיב, אינו מגייס, או במילים אחרות: הוא משעמם.3 את הניסוח החד ביותר של הביקורת הזאת הציע הכימאי הירוק מיכאל בראונגרט: "לו הייתי שואל אותךְ, 'איך מערכת היחסים שלך עם החבר שלך?' והיית עונה לי, 'היא מקיימת" – הייתי מרחם על שניכם".4
4. בראונגרט מרבה להשתמש בדימוי הזה, וגם כלל אותו בספרו החשוב שנכתב במשותף עם ויליאם מקדונו (McDonough and Braungart, 2010, p. 155).
כך לא מגדירים ממד חיוני של החיים שלנו. איש אינו מעוניין רק להתקיים, ושינוי אמיתי אינו עניין של "יותר או פחות", גם לא של "פחות מהר" או "יותר לאט", אלא עניין של מהות. כדי להפוך את הקיום האנושי מדבר פוגע ומזיק במהותו, מדבר שצריכים לצמצם או למזער, לנוכחות שמעצם קיומה תורמת לצמיחה, להתחדשות, של חיים, של משמעות – לשם כך נדרש להכניס מושג חדש לשיח: רגנרציה.
רגנרציה מהי?
הרגנרציה (regeneration) בנויה על המושג "גנרציה" (generation), שפירושו "לייצר", "לחולל", וקשור למילים אחרות מהמשפחה הזאת, כגון "genesis" (היווצרות, בריאה), "גנרטור", ואף "גֶּן" ו"גנטיקה". הגנרטור מחולל חשמל, והגנים שלנו מחוללים, מתווים, את הבסיס הגופני של החיים שלנו. התחילית "רה־", משמעה "לעשות שוב", "לפעול מחדש". עשיית רה־גנרציה פירושה לחולל מחדש, ומכאן הגדרתה: "רגנרציה היא תפיסה הוליסטית המקיפה תחומים שונים, מאקולוגיה וחקלאות ועד בריאות ותרבות. בבסיסה, רגנרציה כרוכה בשיקום פעיל, חידוש ושיפור של מערכות טבעיות ואנושיות". ההגדרה הזאת לקוחה מהצ'אטבוט ChatGPT, וזה הולם למדי, כי GPT הם ראשי התיבות של Generative Pre-trained Transformer, כך שגם הוא "גנרטיבי". כיצד יוכלו גם חידושי עולם הבינה המלאכותית להיות רה־גנרטיביים, כלומר לתרום בצורה ברורה ל"חידוש ושיפור של מערכות טבעיות ואנושיות"? זו אולי אחת השאלות הגדולות של המאה העשרים ואחת.
על מנת להגיע להבנה מדוקדקת יותר של מושג הרגנרציה, וכדי להבין מה הוא כולל, בואו נתחיל במה הוא אינו כולל. ההגדרה לעיל מזכירה "שיקום פעיל". השיקום (restoration, rehabilitation) נהיה לצערנו עניין מרכזי מאוד בארץ בעקבות ההרס והחורבן של אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיהם. "לשקם" גזור במקורו מ"לקום", וכמו שפירוש המילה "לשכתב" הוא "לכתוב שוב" או "לכתוב מחדש", כך גם "לשקם" משמעו "לקום שוב", "לעמוד מחדש". פעולה זו חיונית לאדם או לחברה שחוו מפולת: פגיעה, נזק, נכות – לקום על הרגליים לאחר נפילה, לתקן את הנזק, לרפא את המכה ככל האפשר ולהחזיר את המצב לקדמותו ככל האפשר. עשייה משקמת עולה היום בחשיבותה על עשייה מקיימת, כי הקיימות משמעה לשמר את הקיים, אבל מאחר שאנו שקועים עמוק בכמה משברים מקבילים, דרושה כעת פעילות שתוכל לשקם את מה שכבר הרסנו.
אולם, הרגנרציה אינה שיקום בלבד. השיקום הוא צו השעה בעולמנו בתחומים רבים, ודרוש גם שיקום של האמון, של החברה, של הפוליטיקה, של הלכידות החברתית ועוד, אך ה"שיקום" רחוק מלהיות תוכנית לעתיד או חזון לחברה. ייתכן שהוא צו השעה, אך הוא אינו צו לדורות. לא די להשיב את המצב לקדמותו (שיקום), ולא די רק להתקיים ולהימנע מנזק בלתי הפיך (קיימות), אלא יש לבנות מנגנון חברתי־סביבתי־כלכלי־פוליטי המסוגל להשתפר במהלך הזמן, היודע להזין ולחדש באופן מתמיד את עצמו ואת כל מי וכל מה שסביבו.
לכך מתכוונים כשאומרים רגנרציה. חקלאות רגנרטיבית לדוגמה אינה רק חקלאות שאינה מדלדלת את הקרקע, אלא גם חקלאות שמפיחה חיים ומשפרת את פריון האדמה משנה לשנה. במערכת בריאה ומתחדשת כזו, כל המרכיבים של המערכת – האדמה, בעלי החיים, הצמחים, בני האדם – תומכים אלה באלה ובונים אלה את אלה.
מכאן נוכל להגיע לעוד הבחנה דקה – בין התחדשות (renewal) לרגנרציה. התחדשות היא בהחלט חלק מהרגנרציה, אך בהסתייגות מסוימת. העמדת ההתחדשות במרכז – האתוס של הזמן שלנו, המקדש כל חידוש וכל "חדשנות" באשר הם – עלולה לטפח בקלות יחס מזלזל כלפי העבר. אולם, רגנרציה אמיתית צריכה להיות נטועה עמוק בחוכמה ובתובנות של העבר. עץ הוא אורגניזם בעל חוסן (resilience), ואם שורשיו עמוקים וחזקים, הוא יכול לעבור רגנרציה לאחר שניזוק. רגנרציה פירושה אכן לצמוח מחדש – אבל לא מהצמרת, אלא מהשורשים כביכול. ברגנרציה יש אפוא ממד משמעותי של ריפוי עמוק. בניגוד לחדשנות, מדובר בהתחדשות מתוך החלמה.
5. למאמר ממצה ומאיר עיניים ביותר על ההגדרה של רגנרציה, ראו: Sarkar, Kotler and Foglia, 2023a. במאמריהם האחרים, המחברים מפתחים ומיישמים הגדרה זו ל"חמישה עולמות": היחיד, הקהילה, עולם העבודה, המדינה וכדור הארץ (2023b), וקובעים עשרים ושניים מבחנים לרגנרטיביות של מערכת נתונה (2023c).
הרגנרציה, חשוב לציין, אינה מטרה בפני עצמה, אלא תנאי של המערכת כולה – עקרון פעולה הגלום במבנה ובתפקוד של המערכת.5 וכמו ששלוש הפרדיגמות הקודמות שילבו בתוכן מרכיבים חיוניים מקודמותיהן בעת הופעתן, כך גם הרגנרציה – אם נכריז עליה כעל "הפרדיגמה הרביעית של יחסי האנושות לסביבה" – נוקטת יחס חיובי ומכיל כלפי העבר. בהקשר הזה ראוי לציין מה היא מאמצת מהפרדיגמות הקודמות וכיצד היא משנה זאת.
שימור הטבע (הפרדיגמה הראשונה) נותר בעינו כערך חשוב, כתשתית לרגנרציה המשותפת של החיים, אך כבר אין די רק בשימור של הטבע, אלא יש לשקם, להבריא, לחדש ולהעשיר אותו. כלומר, יש לבחון כל פעילות אנושית לפי מידת תרומתה החיובית לבריאותן ולשגשוגן של מערכות טבעיות, תומכות־חיים.
גם סוגיות של בריאות הנובעות מהפרדיגמה השנייה עודן חיוניות, אך גם בהן חל שינוי, והתגבשה תפיסה מורחבת ומחודשת שלהן. לפי התפיסה של "בריאות אחת", בריאות הציבור, האדם, אינה נפרדת מבריאותן ומשלמותן של מערכות טבעיות, ובניגוד לרפואה הקונבנציונלית, בריאות רגנרטיבית אינה (רק) מונעת חולי, אלא גם מקדמת בריאות ותהליכים התורמים לה. יתרה מזו, היא מתייחסת לחיים כמו לעור: כמו תאי העור שלנו, גם אנו מתים ונולדים מחדש ללא הרף, ולכן הרגנרציה היא תהליך של התחדשות וצמיחה המתרחש יום אחר יום, רגע אחר רגע.
כמו כן, לא נס ליחן של התובנות הבסיסיות של הקיימות. ראשית, כשניגשים לעצב מערכת רגנרטיבית, אין להישאר בתחום החומרי הצר של האקולוגיה והסביבה, אלא יש להבין את קשרי העומק בין הגבולות של תנאי הקיום של המערכת הפלנטרית לבין הדרישות של תנאי הקיום של החברה האנושית. עיצוב מערכת דינמית, מעשירה ומתחדשת כזאת אינו שאלה טכנית או טכנולוגית. כבודם של המהנדסים והיזמים במקומו מונח, אך המהלך המרכזי הוא פוליטי – עיצובה של מערכת דמוקרטית דינמית ובונה, שתאפשר רגנרציה של החברה האנושית לנוכח איומים קיימים ואתגרים חדשים.
שאלות לסיום
במסה זו ניסיתי לצייר כמה קווים לדמותו של המושג רגנרציה. עצם הניסיון מעלה יותר שאלות מאשר תשובות, כמו לדוגמה:
– כשמנסים ליישם מושג זה בתחום חדש, כגון חינוך: מה בדיוק עובר רגנרציה – התלמידים? התוכן (subject matter)? גופי הידע? הקהילה האנושית? העולם כולו? הכול ביחד? איך זה עובד?
– אחת הטענות החזקות של הפרדיגמה הראשונה, השמירה על הטבע, הייתה: ההתערבות של בני האדם פוגעת, מזיקה, ולכן – אל תתערבו, אלא תגדירו (שטחים כשמורות טבע למשל), תגדרו אותם (בגדרות למשל), תשאירו חלקים נרחבים של העולם ללא מגע, תניחו להם להיות מה שהם בלי הנוכחות שלנו, בלי טביעת הרגל הדורסנית שלנו. הרגנרציה שואפת להפוך את הנוכחות האנושית בעולם ממזיקה למבריאה, ממדלדלת למעשירה, אך מי יערוב להצלחתנו? אולי נצליח רק חלקית, וצפויים עוד הרס רב של העולם ועוד פגיעות רבות בו? ואולי בכל זאת יש חוכמה ב"לא לגעת"?
– בעקרון הרגנרציה ובשאיפה לחברה רגנרטיבית יש בהחלט מרכיבים של חזון רחב, אינטגרטיבי והוליסטי, אך איך מיישמים זאת? איך מגיעים מכאן לשם? ואולי אין "שם" – כלומר יעד מוגדר וברור – אלא הרגנרטיביות היא תהליך דינמי, ולא תוצר סטטי, היא דרך שעלינו לצעוד בה. כיצד לעשות אפוא את הצעדים הראשונים?
6. שאלות אלו מעלות כמובן את שאלת התרגום. כיצד עלינו לעברת את המושג? מאחר שצורת המילה היא "רה־גנרציה", "גנרציה מחדש", מילה עם התחילית שִׁ־, על משקל "שיקום" או "שחזור", יכולה להיראות מתאימה (אם כי יש מחלוקת לגבי מלים בתצורה כזו), אבל כיצד? "שִׁצמוח" (לצמוח או לההצמיח מחדש)? "שִׁחלול" (לחולל מחדש – מושג שאולי דומה מדי ל"שכלול")? כל המצאה תישמע בהכרח זרה ומוזרה, לפחות בהתחלה. פניתי בהקשר הזה לאקדמיה ללשון העברית, אך זו השיבה שאינה רואה צורך בתחדיש בתחום הזה. אולי בעקבות מקראה זו ובזכות החדרת המושג לשיח הכללי תימצא מקבילה מוצלחת או תחודש מילה מתאימה גם בעברית.
– ואם באסטרטגיה עסקינן, במישור הפרקטי והתקשורתי ביותר: דיברנו לעיל על כך שה"קיימות" לא הצליחה לסחוף את ההמונים. על אף החידושים שלה ועל אף הבשורה של חזון רחב ומכיל, היא נשארה מושג אמורפי, לא־ברור, שמעלה ניחוח של זרות ואינו מלהיב במיוחד. כעת אנו מציעים להחליפה ברגנרציה – מושג חדש, אחר, נוצץ יותר – האם הוא חף מכל החולשות של קודמתו? כיצד נוודא שהשימוש בו עובר את מבחן התקשורתיות – שיהיה ברור, מחייב ומעורר השראה?6
כתשובה חלקית לשאלה זו אחזור לדבריו של מיכאל בראונגרט: אשרי מי שיכולים להגיד שמערכת היחסים שלהם עם בן הזוג או עם בת הזוג שלהם אינה מקיימת, אלא מתחדשת, צומחת, מעשירה את עצמם ואת כל הסובבים אותם – סוד הזוגיות הרגנרטיבית. אם נצא מדימוי זה, נוכל להבין שהרגנרציה מאפשרת לנסח כמה שאלות נוקבות על מארג יחסינו עם העולם: מהן המערכות הרחבות יותר שאנחנו חלק מהן ויכולים לתרום להן? מה חסר במערכות האלה על מנת להפוך אותן לרגנרטיביות? כיצד נוכל כולנו להבטיח שהמשפחה, העסק, הקהילה, המדינה שלנו יהנו ויקחו מהמערכות החברתיות והאקולוגיות שהם חלק מהן, אך גם יתרמו להן ויעשירו אותן?
מי שמסתכל על העולם רק מבעד לעדשת הכלכלה – אם המשק צמח או לא – רואה עולם חד־ממדי, קו של גרף עולה או יורד. הסתכלות דו־ממדית מוסיפה את החברה לכלכלה: השאלה אינה רק אם העושר גדל, אלא גם כיצד הוא מתחלק בחברה – בין עשירים לעניים, בין המרכז לפריפריה וכדומה. עולם דו־ממדי כזה מוסיף גם אלמנט של צדק חלוקתי, אך אנו חיים במציאות תלת־ממדית, והממד השלישי הוא הזמן: לא כיצד לייצר ולחלק טובין בהווה, אלא כיצד לקיים את העולם לאורך זמן. כך מתווסף ממד של צדק בין־דורי, האוסר עלינו לגנוב משאבים מהנכדים שלנו על מנת להאכיל את הילדים שלנו. ירשנו עולם עשיר ויפהפה מהדורות הקודמים, ועלינו להעשיר ולשפר אותו למען אלה שיבואו אחרינו. זה חזון הרגנרציה: לצמוח ולחזק את המערכות תומכות החיים מדור לדור, "from generation to generation" – או במונחים שלנו: "from generation to generation through regeneration".
מקורות
קלוואו שבח, צרויה, ועמית אשכנזי. 2015. 'המדריך הירוק: מדריך לתרומה חכמה'. מהדורה מקוונת: Jewish Funders Network, עמ' 11–12.
שוורץ, אילון. 2001. "פרדיגמות משתנות בחינוך הסביבתי הישראלי" בתוך: ג'רמי בנשטיין (עורך), 'מקום למחשבה: מקראה בחשיבה והגות סביבתית בת זמננו'. ירושלים ותל אביב: המשרד להגנת הסביבה, מרכז השל לקיימות והחברה להגנת הטבע, עמ' 5–13.
Dernbach, John C., and Federico Cheever. 2015. "Sustainable Development and Its Discontents". Transnational Environmental Law 4, no. 2: 247–287.
McDonough, William, and Michael Braungart. 2002. Cradle to Cradle: Remaking the Way We Make Things. New York: North Point Press.
Sarkar, Christian, Philip Kotler and Enrico Foglia. 2023a. "What is Regeneration?". Online publication: Regeneration Journal.
Sarkar, Christian, Philip Kotler and Enrico Foglia. 2023b. "The 5 Worlds of Regeneration". Online publication: Regeneration Journal.
Sarkar, Christian, Philip Kotler and Enrico Foglia. 2023c. "22 Tests for Regeneration". Online publication: Regeneration Journal.
