אנחנו חיים בעידן של ריבוי משברים (polycrisis). המושג, שזכה לנוכחות רחבה בשיח הציבורי רק בשנים האחרונות, מתאר מציאות שבה משברים — אקולוגיים, כלכליים, חברתיים, טכנולוגיים ועוד — אינם עוד אירועים חריגים או איום רחוק, אלא תופעה שכיחה ומתמשכת. אלה אינם משברים שמגיעים “אחד אחד”, אלא משברים שחופפים זה לזה, מצטברים יחד ונשזרים לדינמיקה מערכתית: כל ניסיון לטפל במשבר אחד חושף מייד עד כמה הוא תלוי באחרים — ועד כמה הוא מזין אותם ומוזן מהם.

מה שפעם היה נשמע כמו איומים דיסטופיים של עתיד אמורפי, נהפך לחומר הגלם של החיים עצמם — למציאות היום־יומית שלנו, גם בישראל. ריבוי המשברים נוכח בתחושת אי־יציבות מתמשכת, בשחיקה של אמון בין קבוצות שונות ובין אזרחים למוסדות, בלחץ כלכלי שמחלחל כמעט לכל בית, בריכוז הולך וגובר של הון וכוח ובקיטוב שמקשה על שפה משותפת. הוא מורגש גם בעומס נפשי ובתחושות של בדידות וניכור, במקביל לשיבושים סביבתיים, שהופכים להיות תדירים יותר. ולצד כל אלה, העידן הטכנולוגי החדש – ובראשו הבינה המלאכותית – משנה במהירות את תנאי העבודה, הידע והסמכות בקצב מהיר יותר מהיכולת החברתית שלנו לעכל ולהסדיר אותם ולהחליט יחד לאן היינו רוצים להתפתח.

בתוך המציאות הזאת מתחדד פרדוקס יסודי: ככל שהמשברים עצמם נעשים מחוברים זה לזה ותלויים זה בזה, כך החוויה החברתית הנפוצה היא של הפרדה וניכור גוברים דווקא. המשברים מחוברים — ואילו אנחנו מרגישים מנותקים: פחות אמון, פחות סולידריות, פחות תחושת “ביחד”. יחסים רבים מתורגמים לדפוסי ספק־לקוח, אינטרס והישרדות; האחר נתפס כיריב או כאיום; ואפילו בדמוקרטיות, שבהן “שלטון העם” אמור להיות עקרון יסוד, הולכת ומחריפה התחושה של פער בין הציבור לבין מוקדי קבלת ההחלטות — בין ה“עם” לבין ה“שלטון”. כך מתקבלת תמונה חדה: עולם שבו האתגרים עצמם מחייבים פעולה משותפת ותלות הדדית, אך המבנים החברתיים והפוליטיים מייצרים הפרדות שמחלישות את היכולת לפעול יחד למען פתרון בעיות קולקטיביות.

***

וכאן מגיעה נקודת מפנה: ריבוי המשברים אינו רק תוצאה של “כישלון” — של מנהיגות, של מדיניות, או של תיאום. במובנים רבים הוא תוצר של מערכות שמצליחות במה שנועדו לעשות. הכלכלה, הפיננסים, הטכנולוגיה ומבני הניהול סביבנו פועלים באופן עקבי כדי למקסם צמיחה, יעילות, תשואה ושליטה, הכול מתוך הסתכלות קצרת טווח; והם עושים זאת היטב. הבעיה היא שכאשר מדדי הצלחה כאלה הופכים לעיקרון מארגן של חברה שלמה, הם מייצרים תוצאות צפויות: שחיקה של משאבים ומערכות אקולוגיות, העמקה של פערים, ריכוז של כוח והון והחלשה של מרקמי אמון ויכולת פעולה משותפת. איננו מתמודדים רק עם מערכת שמתקלקלת – אלא עם מערכת שמבצעת את תפקידה בדיוק, אך מכוונת למטרות הלא־נכונות. לכן, השאלה אינה כיצד “לייעל” את הכלים הקיימים, אלא כיצד לשנות את חוקי המשחק שמגדירים מלכתחילה מה נחשב הצלחה.

השאלה הזאת – של שינוי חוקי המשחק – נשמעת לפעמים כמו חלום פוליטי. אבל אולי היא פשוט תיאור נאמן של הרגע. יש תקופות שבהן חברה מתווכחת על החלטות בתוך מסגרת קיימת, ויש תקופות שבהן המסגרת עצמה נעשית נזילה, ואפילו ההנחות הבסיסיות מתחילות להתערער. יאיר אסולין (2025) מציע להבין רגעים כאלה כתקופות מעבר: לא די בהן בשאלה “מה לעשות?” משום שהשאלה הקשה היא “איך חיים?” — איך מעצבים מחדש שפה, מוסדות והרגלים כך שיתאימו לעולם שהשתנה? הוא מזכיר תקופות היסטוריות — כמו המאה השש־עשרה והמאה התשע־עשרה – שבהן סדרי חיים שלמים הוחלפו, והאנשים שחיו בהן הרגישו את התזוזה לפני שהצליחו לתת לה שם.

ואולי זה בדיוק אחד מסימני ההיכר של תחילת תקופה כזו: השפה מפגרת אחרי המציאות. אנחנו חווים את המערכת כמשתנה, את הפרדיגמה כמתערערת, אבל עדיין חסרות לנו מילים חיות כדי לתאר מה קורה – ומה יכול להיוולד ממנו. בעברית, כמו בשפות רבות, הפער הזה מורגש במיוחד: מציאות שבה הכול שזור, אך החוויה היא של פירוק; שבה הכוח מתרכז, אך האחריות מתפזרת. וכשאין מילים מדויקות, גם המחשבה מגמגמת – והדמיון הפוליטי מתקשה להתגבש. במובן הזה, החיפוש אחר שפה אינו רק תיאור של שינוי, הוא כבר חלק מן השינוי עצמו: ניסיון להפוך תחושה מפוזרת לאפשרות מעשית, ורעיון חדש לכללי חיים.

עם זאת, הפער הלשוני הזה אינו רק עניין של מילים. הוא סימן לכך שהיכולת שלנו לחשוב, להמציא ולבנות עדיין פועלת — במידה רבה — בתוך התמריצים של הסדר הישן. אנחנו מוקפים ביצירתיות, בטכנולוגיה, בידע וביזמות, אך למרות זאת, חלק גדול מן האנרגיה הזאת זורם שוב ושוב לאותן תעלות מוכרות של צמיחה, תשואה, תשומת לב וקיצור טווח. במצב כזה קשה לנסח שפה חדשה, משום שבמובן עמוק אנחנו עדיין מדברים את דקדוקו של המשחק הישן. ודווקא כאן מתחדד הפרדוקס שרוטגר ברחמן (2020) מצביע עליו: לצד שאיפה מוסרית רחבה לחיות חיים בעלי משמעות ולהקדיש כישרון לטוב המשותף, המערכת ממשיכה לתגמל הצלחה מסוג מסוים – וכך מנתבת כוונות טובות וכוח יצירתי עצום לכיוונים שמעמיקים, לעתים בלי כוונה רעה, את הדינמיקות שמייצרות את ריבוי המשברים עצמו.

***

מתוך הפרדוקס הזה עולה שאלה פשוטה, כמעט אינטימית: אם יש בנו שאיפה מוסרית, ואם יש בידינו כוח יצירתי, מה בדיוק מונע מהם לפגוש את המציאות במקום הנכון? התשובה אינה נמצאת רק ב“עוד מדיניות” או ב“עוד טכנולוגיה”, אלא באופן שבו המערכת מסדרת מחדש את מה שנחשב ראוי, אפשרי ורצוי – ובאופן שבו היא מעצבת את היחסים שבתוכם אנחנו חיים. כי בסופו של דבר, התמריצים אינם רק מספרים ותקנות, הם מגלמים צורת קשר: מי רואה את מי, מי אחראי למה, מי יכול להשפיע, ומי נשאר שקוף.

כדי להבין לאן צריך לכוון, כדאי לשאול שאלה פשוטה: מה בעצם מתפרק? אפשר לחשוב על שווקים שיוצאים מאיזון, על מוסדות שמאבדים אמון, על אקלים שנעשה בלתי יציב או על מרקם חברתי שנפרם, אבל אולי המשותף לכל אלה הוא דבר יסודי יותר: פרימה של יחסים. יחסים בין קבוצות בחברה, יחסים בין אזרחים למוסדות, יחסים בין קהילות למשאבים ולמרחבים משותפים, יחסים בין חברה לטבע, יחסים בין בני אדם לטכנולוגיות שמתווכות את חייהם, וגם היחסים של אדם עם עצמו – קשב, התבוננות, אחריות אישית, משמעות, חירות ושייכות. כאשר היחסים שלנו עם המציאות “פצועים”, וכאשר החיים החברתיים עוברים אטומיזציה, זה לא הופך את המציאות עצמה למפורקת או ל“מופרדת”. המערכת נשארת אחת – שזורה ותלויה הדדית, גם אם אנחנו מתקשים לחוות אותה כך. למעשה, החיבוריות של המשברים היא תזכורת עיקשת לכך: שום דבר כבר לא קורה “בנפרד”. מה שנשחק הוא היכולת שלנו לחיות בתוך האחדות הזאת כשותפות. והתוצאה היא שהתלות ההדדית והקישוריות אינן נעלמות, הן רק מחליפות צורה: ערבות הדדית הופכת לניצול חד־צדדי, שותפות הופכת לשליטה, ודאגה הופכת לעושק.

ובכל זאת, בתוך השחיקה הזאת יש גם רגעים אחרים. כמעט כל אחד וכל אחת מכירים אותם: רגע קצר שבו אדם מפסיק להיות “אחר” והופך לרֵע, לעמית, לשכן; שבו קבוצה מפסיקה להיות אוסף פרטים והופכת לחבורה, לקבוצה, לקהילה; שבו דאגה אינה סיסמה אלא פעולה פשוטה לטובת הכלל, לטובת אוצרות הטבע, לטובת הנכסים התרבותיים. אלו רגעים קטנים, שבריריים לפעמים, אבל הם מצביעים על משהו בסיסי: היחסים שנסדקו אינם גזירת גורל. אפשר להרגיש בגוף איך נראית ערבות הדדית וסולידריות חברתית ואקולוגית כשהן עובדות – ואיך הן משנות מייד את תחושת המציאות.

ובעידן הנוכחי, היחסים שאנו נדרשים לעצב אינם רק אנושיים. המשבר האקולוגי כבר לימד אותנו אמת מפכחת: הפלנטה אינה תלויה בנו, היא תמשיך גם בלעדינו. ועכשיו, עם התפתחות הבינה המלאכותית, מתחדדת תובנה נוספת שמערערת את תחושת המרכזיות האנושית: היכולת לייצר ידע, לחזות, לייעל ולפעול אינה עוד נחלת האדם בלבד, וקצב השינוי עשוי להתפתח בכיוונים שחורגים מהיכולת האנושית שלנו לשלוט בהם. הטכנולוגיה גם היא, כפי הנראה, אינה תלויה רק בנו, וגם היא, כפי הנראה, תמשיך בלעדינו. שתי ההבנות הללו – האקולוגית והטכנולוגית – מציבות אותנו בעמדה צנועה יותר בתוך מערכת גדולה ומחדדות שהשאלה איננה איך “ננצח” ואיך "נתגבר" על הטבע ועל הטכנולוגיה, אלא איך נחזור להיות בני בית בתוכו: איך נבנה יחסים שמאפשרים קיום בתוך סביבה אנושית ולא־אנושית כאחד.

***

אם כן, המהלך הבא כמעט מתבקש: אם הפרימה של היחסים היא לב הבעיה, אי־אפשר להסתפק ב“תיקונים” על סמך אותו היגיון שמייצר את הפרימה. במילים אחרות, אם השוק (ובתוכו ההיגיון של תחרות, תמחור, יעילות ותשואה) הפך בעשורים האחרונים ליסוד המארגן של הגיונות החברה והחיים הקולקטיביים – לא רק של הכלכלה, אלא גם של חינוך, בריאות, ידע, תרבות ואפילו יחסים – ריפוי היחסים דורש יסוד מארגן אחר. לא עוד ניסיון “לאזן” את השוק במעט רגולציה, אלא נקודת משען חדשה שממנה אפשר לדמיין מחדש מה נחשב ערך, מה נחשב הצלחה, ואיך נראית אחריות משותפת בעולם שזור, במערכת שזורה.

לפיכך, נקודת המוצא שלנו היא זו: שינוי מבני מחייב יסוד מארגן חלופי להיגיון השוקי. במאמר זה, אנו מציעים להבין את הקומונס — “נחלת הכלל” — כיסוד מארגן כזה. על סמך עבודתה של אלינור אוסטרום, איננו מתייחסים לקומונס כאל “משאב” בלבד, אלא כאל צורת התארגנות חברתית: דרך שבה קבוצות, חבורות וקהילות מארגנות את חייהן סביב מה שמשותף להן – חומרית ותרבותית – ומפתחות לאורך זמן הסדרים, כללים, נורמות ומוסדות של ניהול עצמי, ערבות הדדית ואחריות משותפת על תנאי החיים. בולייר והלפריך מדגישים שזו אינה נוסטלגיה או “רק יוזמות קטנות” לשיפור איכות החיים, אלא אופק מעשי פורץ דרך לארגון מחדש של חברה – כלכלה, תשתיות, פוליטיקה, ואפילו תפקיד המדינה. במובן זה, הקומונס יכול לאפשר לאנשים "ליהנות מחירות בלי לדכא אחרים, לממש הוגנות בלי שליטה בירוקרטית, לטפח יחד בלי כפייה, ולהחזיק ריבונות בלי להידרדר ללאומנות" (Bollier & Helfrich, 2019, עמ' 3). ובניסוח תמציתי שמציע ג’ורג’ מונביוט (2017), הקומונס מכוון אותנו ל“פוליטיקה של שייכות”: לא רק חלוקה של משאבים, אלא יצירה של יחד – דמוקרטיה חיה, צמצום אי־שוויון ותמריץ עמוק להגן על העולם החי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, הקומונס אינו “סקטור שלישי” לצד מדינה ושוק, הוא יסוד מארגן שיכול להתחיל לתקן את מה שהתפרק – את היחסים – ולהציע שפה חדשה, לצד עשייה חדשה, לחיים הקולקטיביים.

עם זאת, הקומונס אינו מתקיים מכוח רעיון בלבד. הוא נוצר ונשמר דרך פרקטיקות – באופן שבו אנשים לומדים לחיות יחד סביב מה שמשותף להם. כאן נכנס מושג הקומונינג: לא מצב סטטי, אלא פעולה מתמשכת של שיתוף, טיפוח, שמירה והסדרה משותפת; תהליך שבו קבוצה מפתחת לאורך זמן כללים הוגנים, מנגנוני אמון, דרכי קבלת החלטות וחלוקת אחריות, כך שהמשותף יישאר משותף.

במילים אחרות, הקומונינג הוא המעבר מן ה“משותף” כקטגוריה מוסרית או רעיונית אל ה“משותף” כמציאות מתוחזקת: דפוסי התנהגות ופעולה שמעצבים יחסים, יחסים שמתווים הסדרים חברתיים, והסדרים חברתיים שמבנים מוסדות. בולייר והלפריך מציעים להבין כל קומונס כשלישייה שאינה נפרדת: משאב משותף (חומרי או תרבותי), קהילה של שותפים־משתתפים המטפלת בו, והפרקטיקות שמאפשרות לו להישמר לאורך זמן (דפוסי הקומונינג). ובמבט רחב יותר, הפרקטיקות הללו חוזרות שוב ושוב בשלושה רבדים שזורים: רובד חברתי – החיים החברתיים שמייצרים אמון ומשמעות; רובד פוליטי – משילות עמיתים שחולקת כוח ואחריות; ורובד כלכלי – אופני הפעולה שדרכם צרכים נענים בתוך גבולות חברתיים ואקולוגיים. כך, הקומונינג מציע דרך מעשית לייצר תשתיות של שייכות, הוגנות וריבונות יום־יומית – בלי להידרדר לניצול, לשליטה או לעושק.

כיסוד מארגן, הקומונינג אינו עומד מחוץ לכלכלה או מחוץ למדיניות, הוא משנה את נקודת המוצא שלהן. במקום לראות יחסים כתוצר לוואי של מנגנונים (שוק/מדינה), הוא מציב את היחסים במרכז, כתשתית שממנה מנגנונים נבנים. במקום להניח שתיאום ואמון חייבים להגיע דרך תחרות או דרך היררכיה, הוא בוחן כיצד שיתוף פעולה ושותפות יכולים להיות ממוסדים כסט של דפוסים – גבולות, כללים, שקיפות, אחריותיות, יישוב מחלוקות, דאגה לטווח ארוך – שמאפשרים לאנשים להחזיק יחד את המשאבים המשותפים שמחזיקים אותם ביחד.

***

כבר בתחילת המבוא ציינו שהפער אינו רק מוסדי או כלכלי, אלא גם לשוני: כשאין לנו מילים מדויקות, גם המחשבה מגמגמת – והדמיון הפוליטי מתקשה להתגבש. במובן הזה, הקומונינג הוא גם מאמץ מתמשך לנסח מציאות אחרת בשפה. שינוי יסוד מארגן מתחיל במילים שמסדרות לנו את העולם: איך מכנים את “נחלת הכלל” – משאב משותף, נכס קולקטיבי, אוצר טבע, נכס תרבות? איך מתארים את הקבוצה שמתארגנת סביב נחלת הכלל – קומונרס, קהילה, חבורה, ארגון? איך ממשיגים את הפעולה של חברי הקבוצה ביחס לנחלת הכלל – ניהול, טיפוח, שימוש, דאגה, שירות? ואיך מתארים את היחסים – בין חברי הקבוצה לבין עצמם ולבין נחלת הכלל – כיחסים קונוויוויאליים ומתחדשים (convivial, regenerative), שזורים או רשתיים (distributive) ומאופיינים בנאמנות או בטיפוח (stewardship)?

בעברית האתגר חד במיוחד. מצד אחד, השפה נושאת בתוכה עושר של מושגים כמו “כלל”, “קהילה”, “חלוקה”, “שיתוף”, “קבוצה”, “איגוד”, “נחלה”, “ערבות” ו“אחריות”; מצד שני, היא חסרה לעתים אוצר מילים חי לתיאור פרקטיקות מודרניות של שיתוף כוח, משילות עמיתים והסדרה עצמית שאינה מדינה ואינה שוק. לכן, גם המונחים שבהם אנחנו משתמשים כאן – “קומונס”, “קומונינג”, “משילות עמיתים”, “טיפוח” – הם בהכרח תרגומים חלקיים: ניסיונות מתקרבים ולא תמיד יציבים. אבל אי־השלמות הזאת היא בעצם חלק מהעניין: מציאת המילים היא פעולה הכרחית בפני עצמה – ניסיון “לייבא להווה” שפה של עתיד אפשרי, כדי שנוכל גם לתרגל ולהתנסות בו בפועל. ולעשות זאת ביחד.

***

בעשורים האחרונים, שדה הקומונינג התרחב הרבה מעבר לשאלות “קלאסיות” של משאבי טבע, ונעשה עדשה חיה לניתוח ולבניית מוסדות בתחומים מגוונים: digital commons, urban commons, mutual aid commons, economic commons ועוד. כלומר, כבר קיימת ספרות עשירה ומתרחבת על קומונינג כמענה מעשי לשאלות של משילות, כלכלה, ידע, טכנולוגיה ומרחב ציבורי – לא כעוד “מקרה פרטי”, אלא כצורת ארגון חברתית שיש לה היגיון משלה.

בתוך השדה הזה, החינוך בולט בחסרונו דווקא. יש עבודות שמציעות מבט commons-based על חינוך, ולעתים יש גם יוזמות מעוררות השראה בשטח – אבל הניסיון לבנות מפגש שיטתי בין דפוסי הקומונינג (במובן הרחב והמדויק שבולייר והלפריך מציעים) לבין שדה החינוך עדיין מצומצם יחסית, ובוודאי לא מוצה. זה מפתיע, משום שהחינוך הוא אחד המקומות הראשונים שבהם חברה “מייצרת את עצמה” מחדש: לא רק מעבירה ידע, אלא מכוננת יחסים, סמכות, אחריות, שפה של ערך ודימוי של עתיד אפשרי.

כאן נכנס הטקסט הנוכחי. למיטב ידיעתנו, זה ניסיון ראשון לקרוא את שדה החינוך דרך המערכת המושגית של בולייר והלפריך: לא להסתפק בטענה שחינוך “יכול להיות קומונס”, ולא להציע רק פדגוגיה “שיתופית” בתוך בתי ספר, אלא למפות באופן עקבי אילו פרקטיקות של קומונינג כבר מתקיימות בשדה החינוך (או יכולות להתקיים בו), כיצד הן מסתדרות בתוך שלושת הרובדים של הקומונינג: החברתי, הפוליטי והכלכלי, ומה הן חושפות על תנאי הסף שמאפשרים ל״מערכת החינוך״ להפוך ממנגנון שממיין תלמידים ומנהל משאבים למערכת שמטפחת מסגרות חינוך כמשאבים משותפים לאורך זמן.

המהלך הזה אינו תלוש ממסורת חינוכית ופילוסופית קיימת. כבר ג׳ון דיואי הצביע על קשר מהותי בין שלוש מילים החולקות שורש משותף: common, community, communication – וטען שבמובנן העמוק הן מצביעות לא רק על שפה או מסר, אלא על היכולת לייצר חיים משותפים דרך השתתפות, אחריות הדדית והתהוות של ציבור (Dewey, 1916). במילים אחרות, החינוך אצל דיואי אינו “הכנה לדמוקרטיה”, הוא המקום שבו הדמוקרטיה מתורגלת כדרך חיים.

יותר ממאה שנים לאחר מכן, האנתרופולוג טים אינגולד ממשיך באותו הקו, אך מחדד אותו דרך תפיסה של חינוך, לא כפס ייצור של מיומנויות, אלא כתהליך שבו אנשים נעשים נוכחים זה לזה ולעולם – ומתוך כך גם נעשים אחראים בזכות יכולתם להשיב או להגיב (response ability) בתוך מארג של יחסים. בהקשר הזה, הוא אף מציע לחשוב על פעולת "to common" כפעולה של יצירת יחד: לא "“העברת ידע", אלא כינון של משמעות משותפת בתוך תנועה של "למידה עם". בהתאם לכך, בקריאה האטימולוגית שהוא מציע, הקומונינג – com(יחד) ו־munus (מתנה או מחויבות) – מופיע כמהלך של “נתינה משותפת": עבודה שבה בני אדם יוצרים יחד תנאים לחיים, ובחינוך – יוצרים יחד משמעות (Ingold, 2017).

***

מכאן נובעת מטרת המאמר: להציע קריאה מבוססת־קומונינג של החינוך כתחום של יחסים ומוסדות ולשמש נקודת פתיחה ליצירת מפת עבודה שימושית. אנו עושים זאת באמצעות מערכת הדפוסים של בולייר והלפריך, כעדשה שמאפשרת לזהות פרקטיקות מועילות קיימות, לאפיין את התנאים שמאפשרים להעמיק אותן, ולהצביע על נקודות התורפה שבהן הקומונינג נחלש או נשחק. בהמשך המאמר נציג את השלישייה הזאת בקצרה, נבחן כיצד דפוסים מרכזיים מכל אחד משלושת הרבדים מתבטאים בשדה החינוך (בפדגוגיה, בארגון מסגרות ובמדיניות) ונציע שאלות עבודה שיסייעו למחנכים, למנהלים, לקהילות ולמקבלי החלטות לחשוב אחרת על אחריות, על סמכות, על משאבים ועל שייכות: לא כמתכון אחד “נכון”, אלא כדרך להבין – וכך גם לפעול – בעידן שבו החינוך אינו יכול להסתפק בהעברת ידע, אלא הוא נדרש גם לחדש את התשתיות החברתיות שמאפשרות לנו לחיות יחד.

מקורות

ברחמן, ר. (2020). המין האנושי: היסטוריה של תקווה. תל אביב: מטר.

Bollier, David, & Silke Helfrich. 2019. Free, Fair, and Alive: The Insurgent Power of the Commons. Gabriola Island, BC: New Society Publishers.

Dewey, J. (1916). Democracy and education. New York, NY: Macmillan.
Ingold, T. (2017). Anthropology and/as Education. London: Routledge

Monbiot, G. (2017, October 2). Common wealth: How our shared resources can help us survive the crisis of belonging. The Guardian. https://www.monbiot.com/2017/10/02/common-wealth/