איתן שקד איש חינוך, טבע וסביבה, דרמה־תרפיסט ומטפל רגשי בטבע. מפתח ומוביל שיטת "משחקי האדמה." עבד בגני המכון להתפתחות הילד במרכז הרפואי 'זיו,' כיום עובד כמטפל רגשי בבית הספר החרדי "גנזי המלך" בצפת וכן במרכז הטיפולי "משאבים" בקריית שמונה עם פרופ' מולי להד.

"אחד המדדים לחוסן הוא כישורים של ויסות רגשי. כשאדם אינו מווסת רגשית כל אירוע עשוי לטלטל אותו עד קצה יכולת ההכלה שלו ויש בכך סיכון לפתח פוסט־ טראומה, פגיעה בשגרת החיים, פגיעה בקשרים חברתיים ועוד. כאשר האדם מפתח ויסות רגשי הוא אינו מתפרק בכל אירוע משברי. גם כשהוא נסער וחש חוסר אונים הוא מסוגל לווסת את עצמו ולארגן את משאביו מחדש כדי להתמודד ולקדם את עצמו. הדימוי שלי הוא להיות עמיד כמו אלון וגמיש כמו קנה. עמידות וגמישות שתיהן קשורות לוויסות רגשי".

מהי גישת משחקי האדמה וכן כיצד היא קשורה לחוסן?

"גישת משחקי האדמה – היא פיתוח מקורי ופורץ דרך של טיפול ביצירה ובהבעה. הגישה מבוססת על עבודה עם האדמה כחומר ביד היוצר. המגע באדמה שוכן בבסיס החוויה הקיומית שלנו. האדמה היא הקרקע עליה אנחנו עומדים, השייכות, ההשרדות והקיום. היא ייצוג רב דורי של בטחון, חושניות, פוריות, הכלה וגשמיות. בהגשת משחקי האדמה ככלי חוסן, אנו מביאים לידי מימוש את עוצמתה המרפאת של הנגיעה של האדמה עצמה, המתחילה ב'קרקוע' והרגעה, בחידוש הקשר הבטוח עם החושים והסביבה כמרחב בטוח, וממשיכה כחומר לביטוי עצמי באמצעות יצירת דימויים ומשחקים. החידוש ביישום משחקי האדמה בקרב ציבור שחווה בהווה או חווה בעבר משבר אקוטי, הוא בכך שגישת משחקי האדמה היא פשוטה עד מאוד ללמידה ויישום בכל מקום בעולם. היא מתבססת על העצמת תחושת החוללות העצמית, הוויסות, השליטה והמשחק בדימויי הנפש. אנו מנחילים למקבלי הסיוע גישת חוסן בסיסית ופשוטה כדי שיוכלו מעתה ליישם אותה בעצמם, כהורים, כאנשי צוות חינוכי-טיפולי וכן כילדים, כהיערכות לחירום וכמענה מהיר למצבי משבר".¹

שיטת משחקי האדמה מאפשרת לאדם להעצים את הקשר שלו אל האדמה, קודם כול בהיותה מרחב שיש בו איכויות אימהיות: החזקה, הכלה, הזנה ועוד. ואז מעודדת אותו לקחת חופנים של אדמה ולהפוך אותה לחומר יצירה. פשוט מערבבים אדמה בנייר שהומס במים. חוויית הפקת החומר וחוויית היצירה הן חוויות מרפאות, ובהמשך התהליך התוצרים מתייבשים והופכים לכלי משחק. ההיכרות העצמית המתרחבת תוך כדי חשיפה למגוון העצום של הגירויים בטבע, קשורה לפיתוח כישורי הכלה, הסתגלות, התמודדות ותושייה, ואלו יחד הם בסיס מהותי לוויסות הרגשי והחוסן.

כשמשווים ילדים בימינו וילדים לפני כמה עשרות שנים, אפשר לראות שמדובר בתרבויות שונות בתכלית. יש לכך בהכרח השפעה על ההתפתחות הפיזית והרגשית של הילדים ועל יכולות הוויסות שלהם. פעם ילדים שיחקו בחוץ והתמודדו עם אתגרים תחושתיים וחברתיים. הם השתמשו בכישורי הוויסות שלהם בשכיחות גבוהה הרבה יותר. בימינו ילדים נכנסים לתוך בועות. הם מבלים שעות רבות בבתים מול המסכים ונחשפים הרבה פחות לשינויים – כמו שינויים בשעות האור והחושך, שינויי העונות וכדומה.

המשחק כמרחב לפיתוח כישורים

המשחק הוא ציר התפתחותי מרכזי של האדם. בתוך המשחק הילדים מפתחים מכלול רחב של כישורים. הם מאתגרים את עצמם באתגרים הדומים לאתגרים במציאות, והנפוץ ביותר הוא אתגר ההישרדות. זו הזדמנות לפתח ולהשתמש בכל הכישורים הנדרשים כדי לעמוד באתגר. החוויה המשחקית מאפשרת לילדים להכיר את עצמם, להיות בהוויה הרפתקנית, להיחשף לבלתי צפוי ולבלתי מוכר ולחוות ולהכיר את גבולות היכולת שלהם. אולם אם בעבר הייתה במשחק פעילות גופנית־נפשית רבה יותר, כיום היא הצטמצמה מאוד. ילדים "משחקים" במרחבי אנימציה, בסביבה ועם חוקים שלא הם המציאו. יוצר המשחק ברא מרחב של "מציאות" ובו כללים וחוקים, אפיונים של דמויות, מקצבים ומהלכים, והילדים למעשה רק "מתברגים" לתוכה. הם הרבה יותר פאסיביים. יש כאן צמצום של יכולות אנושיות רבות, צמצום במגוון הרגשות, במגוון של תגובות גופניות, במגוון של דילמות ואינטראקציות. הצמצום הזה גורם לילדים להסתגרות במרחב הנוחות שלהם מול המסך. אצל רבים מהם נמצא החרפה של קשיי ויסות רבים, כמו כישורי קשב, ויסות רגשי וויסות חושי וכן קשיים חברתיים ולימודיים.

מהן סביבות התפתחות מיטיבות בבתי הספר?

במוסדות החינוך רואים בשנים האחרונות יותר ויותר פלסטיק ובטון. בתי הספר עניים בגירויים התפתחותיים ועשירים בחומרים סינתטיים. הם הופכים ל"אי חום מקומי" משום שגם הבטון וגם הדשא־פלסטיק מתלהטים. בעצם, זו סביבה הפוכה ממה שילדים צריכים.

בחוזר המנכ"ל מתייחסים לחצרות מוסדות החינוך כאל איים של טבע ומוקדים של חקר, אך בפועל ברוב המוסדות לא מיישמים תפיסה זו. הלמידה בשגרה ברובה היא עיונית וממוקדת קוגניציה, וקיימים חוסר הפנמה ויחס שטחי לתכנים אקולוגיים. זה מתבטא בכך שמעבר ללמידה של התכנים הללו אין כמעט שינוי באורחות החיים. מצד אחד מכריזים על חינוך אקלימי ומצד שני פורשים בחצר "דשא" סינתטי והניכור לטבע מתגבר. פדגוגיה של קיימות דורשת מאנשי ונשות החינוך לחזור בעצמם אל המגע הישיר עם הטבע, לפתח את הזיקה האישית שלהם אליו, לחוש בו בית ואז לעבוד עם הילדים על גילוי הזיקה האישית של כל אחד ואחת מהם לטבע. למידה עיונית בלבד של תכנים סביבתיים מותירה את התלמידים באחד מהקצוות: רובם נותרים אדישים או מנוכרים לסביבה ומיעוטם נקלעים לחרדת אקלים. הוכח כי למידה אקטיבית בטבע לצד עשייה תורמות לתשתית של חוסן נפשי לתלמידים ומגינות עליהם מפני חרדת האקלים.

קשר בין חוסן אישי וקהילתי

קיים קשר עמוק ובסיסי בין חוסן אישי לקהילתי. כולנו במקור משתייכים לחברות שבטיות. המרחב השבטי הוא זה שמגן על הפרט ומאפשר לו עיבוד של חוויות. חוסן אישי הוא תוצר של אינטראקציה בין־ אישית ושל חוויה קבוצתית וקהילתית. הקהילה היא העוגן, מרחב השייכות שממנו נובעים תהליכי החוסן.

ב־2016 עבדתי עם קהילות שנפגעו במבצע "צוק איתן." השתמשתי בעקרונות הקיימות והפרמקלצ'ר כדי ליצור שפע מתוך הקיים, ולפתח יחסי גומלין מיטביים עם הקיים. יחד עם פעילים מהיישובים השונים הקמנו 7 גינות קהילתיות שבהן התקיימו פעילות רב־גילאית וקהילתית וקשרים הדדיים בין הגינות.

כיצד יכול בית הספר להוות מרכז חוסן?

בתי ספר הם המרחב האידיאלי לממש רציונל של קיימות, שבמהותו עוסק בפיתוח חוסן. סביבה מגוונת מבחינה ביולוגית וחברתית מאפשרת חוויה של קרקוע, השרשה והצמחה. התלכדות קהילתית סביב בניית מרחב ההתפתחות של הילדים, הקמה של גינה קהילתית ושילוב אומנות ואירועי תרבות בשעות אחר הצוהריים יהפכו את התשתית הקיימת במוסדות החינוך, המבנים והחצר למרחבי חוסן אקולוגיים. בעידן שבו אנחנו חיים יש צורך אקוטי בהעצמת מנהיגות קהילתית מקרב חברי הקהילות, צוותי החינוך והילדים.

תובנות עיקריות:

1. אחד המדדים לחוסן הוא כישורי ויסות חושי ורגשי. הוויסות הרגשי מאפשר לאדם לתפקד בתוך אירוע משברי. הוויסות החושי משפיע באופן ניכר על האופן שבו האדם חש את עצמו בעולם.
2. אורח החיים כיום מצמצם מאוד את ההזדמנויות לפתח ויסות חושי בקרב ילדים ופוגע בהתפתחות החוסן. לכן למעשה הילדים כיום מגיעים למשברים עם כוחות חוסן מדולדלים.
3. קיימות היא מושג של חוסן פיזי ונפשי. מגמה הפוכה לקיימות מייצרת סכנות להישרדות האדם ותחושת סכנה לפרט ולקהילה, כדוגמת משבר האקלים. היכרות של האדם עם העולם ועם מגוון תגובותיו לגירויי הטבע היא תשתית לחוסן האישי וגשר להתיידדות עם הטבע, לפיתוח זיקה אישית אליו. תשתית זו היא בסיס הכרחי לפיתוח תודעת הקיימות.
4. קיים קשר בסיסי בין החוסן האישי והרגשי ובין החוסן הקהילתי. הקהילה היא העוגן, מרחב השייכות והיא בסיס חשוב לפיתוח החוסן האישי. במקור, אנחנו בעלי חיים חברתיים מאוד. אנו חווים נטישה או חרם כתחושת סכנה קיומית ואילו תמיכה הורית לילדים, ערבות הדדית ושותפות במשימות אנו חווים כמוקדי חוסן.
5. פתיחת בתי הספר ליוזמות כמו גינות קהילתיות תורמות לבניית חוסן אישי וקהילתי.

קישורים וחומרים:

אתר משחקי האדמה ומרחבי התחושות