על אודות חיבור

החיבור הראשון שאני זוכרת הוא לאחותי שירה. זיכרון קדום של צחוק משותף מהדהד בי, של עיניה הכחולות פוגשות את עיניי החומות, ושל תחושת הביטחון שחשתי בנוכחותה. שירה, המבוגרת ממני בשנתיים, חוותה תמיד את חוויותיי מוקדם ממני. צעדיה על החול היו נוחים ונעימים, ואני עקבתי אחריהם באדיקות. היא הזמינה אותי לעולמה, אך גם העניקה לי את המרחב לטעות בעצמי. היא אחזה בידי במקומות זרים, קיררה בידיה הצוננות את לחיי, שהאדימו ממבוכות החיים, דיברה עימי ולעיתים בפניי והקשיבה לי במשך שעות ארוכות. ישנו זו לצד זו, התרפקנו האחת על האחרת, העלינו מופעים ובנינו עולמות שלמים וחלקנו את אותו המזון מהמקרר במשך שנים.

נולדתי לעולם מחוברת לאחותי – היא כבר הייתה בו, קשר הדם כבר היה בינינו, והעברנו אינספור שעות בחוויות משותפות. החיבור עם אחותי עיצב את מי שאני היום, כפי שעיצב גם אותה להיות מי שהיא. שנים חלפו, ושתינו עזבנו את קן ההורים, פנינו לכיוונים שונים ולסביבות פיזיות וחברתיות מגוונות. כעת, מלאכת ההתחברות שלנו דורשת יותר זמן, אנרגיה ובעיקר כוונה.

דרך עיניה הכחולות של אחותי אני מבינה כי חיבור אינו רק שם עצם, אלא גם שם תואר ופעולה מתמשכת. ההבחנה הזאת חשובה ומשמעותית בעיניי. היא עוטפת ברבדים של מורכבות את מרקם החיים העדין שלנו ומעצבת את האופן שבו אנו תופסים את העולם ופועלים בו. היא מעניקה הזדמנות לבחון מדוע וכיצד עבודת החיבור הזאת מפיחה בנו חיים ומיטיבה עימנו לאורך חיינו.

יש שיטענו כי אנו חיים בזמן המחובר ביותר בהיסטוריה האנושית. אנחנו יכולים לטוס לארצות רחוקות, לקיים בכל יום ובכל שעה שיחות וידיאו בין קצה אחד של העולם לקצה האחר, להאזין למוזיקה זרה ומסקרנת, לצרוך כל דבר שעולה בדעתנו ולקבל תשובה כמעט לכל שאלה בלחיצת כפתור. מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית ועד מהפכת המחשוב והאינטרנט, האנושות מוצאת את עצמה רחוקה יותר ויותר מגורמים רבים בטבע – מטבעם של בני האדם ומהטבע הפראי.

זו עת של טכנולוגיה חיבורית – לחבר ולנתק, להפעיל ולכבות, להבריג, למסמר, להחדיר, לקבץ. טכנולוגיה זו גרמה לגלובליזציה, שהשיגה קישוריות מדהימה, חסרת תקדים – שלמרבה האירוניה גורמת לרבים מאיתנו לסבול מכל הסימפטומים של ניתוק כרוני. הניתוק הזה כה חזק, עד שנוצר צורך חזק אף יותר ב"חיבור".

האם ייתכן ש"חיבור" הוא מושג עכשווי יחסית? בימים שהאנושות חיה בחברות של ציידים־לקטים, ייתכן שמושג זה לא היה קיים כלל. בני האדם חיו בהרמוניה עם הטבע ועם עצמם, קיימו מגעים ויחסים עם תופעות ועם אנשים, חשו רצון וצורך לשרוד ביחד. האם ייתכן שמושג החיבור נוצר כדי להעיד ולחפות על הניתוק ההולך וגדל שאנו חווים?

אקו־פריקו

ב־2018 סיימתי את לימודיי במכון הערבה ללימודי הסביבה. הסמסטר הקצר שהעברתי במקום מיוחד זה הפך במהרה לחוויה משנת חיים. המכון (שבעת כתיבת הדברים, מאי 2024, מועמד לפרס נובל לשלום) מציע חיים בקהילה מעורבת של סטודנטים יהודים, ערבים וזרים, לימוד משותף של קורסים ממגוון תחומי הסביבה וקיום דיאלוג רציף ועז על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכן באופן כללי על הגיאו־פוליטיקה הייחודית והמורכבת של פינתנו הקטנה במזרח התיכון.

במהלך ארבעה חודשים עברתי תהליך של פירוק והרכבה מחדש של העולם כפי שהבנתי אותו עד אז. דרך סיפורים אישיים ודרך המדבר הגדול למדתי שגדרות אינן קובעות את גבולותיו של הטבע. במהלך הסמסטר הכרתי את אמיתי, שותפי לעסק היום. בזמן שהייתי שרויה במשבר הזהות המבורך שלי, אמיתי לא חדל לתכנן וליזום פרויקטים סביבתיים־חברתיים ולקחת חלק בהם. אני זוכרת היטב את היום שאמר לי, "אני טוב בלעשות את החיבורים".

לאחר הלימודים, אמיתי הכיר לי את אור, חבר ילדות שלו והשותף השלישי שלנו. החיבור נעשה, ואקו־פריקו נולדה. אקו־פריקו היא עסק שבמהותו עומדים קידום והנגשה של קיימוּת ותודעה אקולוגית. הזרע נזרע ב־2019, רגע לפני שמגפת הקורונה פרצה, והעולם שהכרנו השתנה לעד. זו הייתה עת של השראה גדולה, שהמאפיין הייחודי שלה היה הקלות שבה הצלחנו להפוך רעיונות למציאות. למעשה, לא היה רק זרע אחד שצמח וגדל להיות אקו־פריקו, אלא אינספור זרעים ופעולות קטנות שהתהוו לפלטפורמה שאנו פועלים במסגרתה היום.

אמיתי, אור ואני מגיעים מרקעים שונים, לכל אחד מאיתנו הייתה נקודת חיבור ומוצא אישית לעולמות הקיימוּת, הסביבה והקהילה שביקשנו לפעול בהם. אמיתי גילה לראשונה את האכפתיות העמוקה שלו לסביבה דרך גלישה בחופי העולם ודרך ביקור בפסטיבלים שחרטו על דגלם הפקה אקולוגית קהילתית וסביבתית. אור התנדב, עבד ולמד בחווֹת פֶּרמָקַלצֶ'ר (חקלאות בת־קיימא) בניו זילנד, שם חזה במו עיניו וחווה על בשרו כיצד מערכות האדם והטבע יכולות להסתנכרן וליצור שפע אינסופי. ואני, קצת יותר קרוב לבית, גיליתי את תשוקתי להמציא משחקים ולפתח תוכן בתקופה שלקחתי חלק בביסוס מחלקת הקיימות החלוצית של תנועת הצופים.

במבט לאחור אחרי חמש שנים, נפגשנו בשלב נדיר של אידיאליזם ותושייה בחיינו. הביטחון שכל אחד מאיתנו הביא עימו לעשייה המשותפת נסך אמון בתפיסותיהם של האחרים ורצון להרחיב את מגוון ה"קסמים" שאנו יכולים ורוצים להפיץ בעולם. פעלנו אז ואנו ממשיכים לפעול עד היום בצורה מגוונת ורחבה במיוחד ומעמדה של כבוד הדדי עמוק לרעיונות.

ההקמה של אקו־פריקו הייתה מהלך טבעי מבחינת שלושתנו. השיח שאנו מבקשים לכונן הוא השיח שאנו עצמנו היינו רוצים לשמוע ולהימצא בו – אותו שיח שפיתחתי בזמנו בשביל תנועת הצופים. המתודות והמשחקיוּת שאנו מיישמים בפעילויותינו הן הדרך שלנו להבין את העולם, וגלומה בהן השאיפה להגיע לאותה תחושת פליאה שאמיתי חווה כשהצליח לתפוס גל בחופי הים של מרוקו. האופן שבו אנו מנהלים את העסק ואת הקהילה המתפתחת סביבו מגלם את הקיימות המעשית שאנו מנסים להטמיע במקומות נוספים – בדיוק באותו האופן שאור מתכנן את גינתו: חברותות של צמחים המיטיבים זה עם זה וגדלים בתקשורת ובסנכרון הדדיים. תנועה זו כה טבעית לנו, עד שמעולם לא התעכבתי לתהות על מהות החיבור הזה, שכה ברור לנו שחשוב להשיגו.

בהקשר החינוכי והחברתי שאנו פועלים בו בשנים האחרונות, החיבור הוא היצרנות – היש המתקיים בין שני גופים (או יותר). החיבור – לא משנה אם הוא רגשי, אינטלקטואלי או חושי – הוא אלמנט הכרחי לרגנרציה, לשיקום ולהתחדשות של מערכת, כי אלו נוצרים מתוך פעולות של הכרה בקיים ושל רצון במיטיב. הערך המשמעותי שאני מזהה בחיפוש אחר הבנה עמוקה ואף נרחבת של המושג "חיבור" טמון במלאכת ההתבוננות המתרחשת בפעולה זו, בהטלת הספק, בשאילת השאלות, במעבר מרמת המיקרו לרמת המקרו, מהבנת תופעה לזיהוי תחושה ורגש, ומשם לעשיית מעשה.

מיומנויות אלו הן אבני דרך משמעותיות בחינוך השואף להצמיח אנשים חושבים ועושים, אך גם מתבוננים ומרגישים. במילים אחרות – חינוך רגנרטיבי, או בניסיון לתרגם לעברית: חינוך מפיח חיים.

"חיבור" מפי גדולים

אריסטו מגדיר את החיבור כגשר בין המהות לקיום. לפיו, לכל דבר יש פוטנציאל (מהות), שמתממש באמצעות חיבור עם העולם החומרי והופך לדבר ממשי (קיום). "הבנת המהות או הטבע של משהו מחייבת הבנה כיצד חלקיו קשורים זה לזה ולשלם" ('מטאפיזיקה', ספר שמיני). לפי הבנתי את דבריו, הדברים קיימים בעצם בזכות החיבור בין חלקיהם השונים או בינם לבין מהויות נוספות – כמעבר מהאבסטרקטי למוחשי, מהפוטנציאל למימוש.

א"ד גורדון מנסח בבהירות את אותו קשר, את אותו חיבור, בעזרת תיאור של דג וסביבתו במאמרו החשוב "האדם והטבע":

ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תִצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר. חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו – אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם. (1927, "א. ההכרה והבלתי מודע")

מאנשי רוח כמו תיך נאת האן, בודהיסט וייטנאמי הנחשב מאבות המיינדפולנס, דרך מדעני פיזיקה קוואנטית ועד קרל מרקס, כולם מתייחסים לחיבור במובנים של הֶקשרים ויחסיוּת. ההתייחסות לְמַעבר או לתהליך מסוים ניכרת ברזולוציות ובצורות שונות בכל תוצאות הסקירה שביצעתי בניסיון להבין את המושג הזה.

בהקשר של החינוך הרגנרטיבי, רייצ'ל מוסון, המייסדת והמנהלת של ארגון ThoughtBox, שמטרתו לחקור ולהנגיש גישות חינוכיות חדשניות, מיטיבות יותר ומחברות יותר, מציעה מודל של "שלומוּת משולשת" (triple wellbeing) להסתכלות מחודשת על מערכות החינוך שלנו דרך משקפיים של חיבורים. בספרה היא כותבת:

שום בית ספר אינו אי: הם כולם פשוט מיקרוקוסמוסים של העולם הרחב, והבעיות שאנו מתמודדים איתן בקהילות הלמידה שלנו הן סימפטומים של כל מה שקורה ברחבי העולם. על מנת להגיב לאתגרים ההולכים וגדלים בחינוך, עלינו לפתוח את עצמנו להסתכל על אתגרים ועל הזדמנויות גם הרבה מעבר לשערי בית הספר. (Musson, n.d., p. 2)

המודל של מוסון מציע להתייחס לחינוך כאל תהליך עמוק ומשמעותי בהרבה מכפי שאנו תופסים אותו היום. החינוך הוא ערוץ שבאמצעותו אנו דואגים לרווחתנו ומזינים את עצמנו כאינדיבידואלים וכחברה. דאגה זו היא למעשה מתודולוגיה של חיבור שיש לה שלושה אלמנטים מרכזיים: חיבור בין האדם לעצמו, חיבור בין האדם לאנשים אחרים וחיבור בין האדם לסביבתו הטבעית.

מתודולוגיה זו מאפשרת לנו להרחיב את המבט ולהתקדם מעבר לגישת הקיימוּת, הדוגלת באיזונים ובשמירה על מאזן חיים אפשרי, אל עולמה העשיר של הרגנרציה – שיקום, התחדשות ושגשוג.

יישום מתודולוגיות של חיבור: מקרה בוחן

תיכון רנה קסן בירושלים, בוקר יום שלישי בחודש ינואר הקר, ליבי פועם בקצב הפחד שלי מילדי כיתה ז'. הקצב הזה מוכר, ואף ממכר. כמה נשימות עמוקות, אני מורחת חיוך רחב על הפנים ונכנסת לכיתה. התחלנו לתכנן את התוכנית כבר בקיץ עם רכזת החינוך החברתי, שפנתה אלינו בבקשה לתוכנית חברתית שתשתלב בתוכנית לימודי המדעים בחטיבת הביניים. הגלגלים במוחי נעורו בחריקה ממנוחתם והתחילו להסתובב. מצאתי את עצמי מתהלכת במסדרון הכלים החינוכיים שלי ובוחנת מבעד לחלונות הראווה השקופים מה יהיה נכון הפעם.

כאמור, צוות בית הספר ביטא צורך בתוכנית שתתכתב עם הנושאים הנלמדים בשיעורי המדעים, כדי לגייס את התלמידים לתחום הדעת וכדי להעניק להם חוויית למידה משמעותית ושונה. תוכלו לנחש מה הייתה שאלתי הבאה? "מהם הנושאים הנלמדים בשיעורי המדעים?"

ענה עליה חגי, המורה למדעים: "צרכים ותהליכי קיום בסיסיים של צמחים".

קול פנימי מייד שאל בתוכי: "מתי יכניסו לתוכנית הלימודים גם הקשבה לצרכי הקיום הבסיסיים שלנו?"

בדרכי החוצה מבית הספר, רגליי כמו הזכירו לי שכבר הייתי פה פעם, לפני שנה או שנתיים, ביום סדנאות בחצר בית הספר. הלכתי אליה וגיליתי מחדש את החורשה הגדולה שמאחורי הבניין. חצר פראית, מלוכלכת וקצת קסומה. גינה. התוכנית צריכה להיערך סביב גינה. לא סתם גינה, אלא גינת מחקר, כזו שהתלמידים והצוות יוכלו לחזור אליה, להתבונן ולאסוף בה מידע וללמוד דרכה מה צמחים צריכים כדי לצמוח ולגדול.

גלגלי הכרכרה דוהרים, וכולנו רתומים אליה עם תלמידי שכבת ז' המקסימים, שלא הייתי צריכה באמת לפחד מהמפגש הראשון איתם. התוכנית בנויה משלושה מפגשים פרונטליים: מפגש ראשון תיאורטי ומשחקי, מפגש שני של הקמת הגינה, ומפגש שלישי של קצירת הפירות – במקרה שלנו, המון ירקות מהגינה השופעת והכנת סלט טעים וצבעוני. את הגינה יקימו קבוצות עבודה ולמידה של התלמידים, וכל קבוצה תכין ערוגה שחומר החיפוי שלה יהיה שונה משאר הקבוצות. חיפוי הערוגה יכול להיות משמעותי מאוד מבחינת השמירה על לחות האדמה, מניעת עישוב, הגברת תהליכי קוֹמְפּוֹסְטציה בערוגות ועוד. חומרי החיפוי שהתלמידים יחקרו יהיו קוקוס, עלים יבשים, קש ושכבת קומפוסט. התלמידים יֵצאו לערוגות המחקר במסגרת שיעורי המדעים שלהם, הם יבצעו חקר של התפתחות הערוגה ושל החיים המתהווים בה וינהלו מעקב אחריהם.

המטרות מנוסחות, הסילבוס מוכן, המעדרים כבר בתא המטען. הגיע הזמן למלאכת החיבורים. איך ניצור במסגרת התוכנית מרחב לנוכחות של כל תלמיד בפני עצמו? מתי נקצה את הזמן הדרוש לדינמיקות חדשות שיירקמו בקבוצה בין עשבי הגינה? ודרך אילו חושים נמחיש את הקשר הפועם בינינו לבין הטבע?

חשיבה חיבורית היא הכלי שמנחה ומתווה את דרכנו בתוכנית הזאת. חשיבה זו שמה בקדמת הבמה את השאלה שמעסיקה אותי תמידית: כיצד אוכל ליצור כמה שיותר חיבורים במפגשים שלנו – הן ברמת התוכן והידע והן ברמה החברתית, הרגשית והפיזית? חיבורים יכולים להיות הֶקשרים פנימיים, כמו "אסימון שנופל", והם יכולים להיות גם פעולות פיזיות שמביאות למגע עם החומר וליצירה של משהו חדש. בכל מעשה חיבור, אנו מרוויחים חיזוק של מיומנות, חידוד של פרספקטיבה, התבהרות של דעה או מחשבה שהייתה עלולה להישאר עמומה עקב רעשי החיים הרבים. העיקרון הטבעי העוצמתי שככל שהמגוון הביולוגי עשיר יותר, כך גם המערכת האקולוגית בריאה וחסינה יותר, נחגג ומפיח חיים בחינוך הרגנרטיבי. מגוון של חיבורים נוצר דרך מגוון של מתודות.

חיבור בין האדם לעצמו

בגינה בתיכון רנה קסין, היה ברור שעישוב שלה הוא המשימה הראשונה והמהותית ביותר. עשב ירוק ועשיר כיסה בצפיפות את כולה. אומנם העישוב הוא פעולה אחת ויחידה, אבל המתודות שעמדו מאחוריו היו מגוונות.

כל תלמיד וכל תלמידה עברו מסע של שעה וחצי מול העשב בגינה ומול עצמם: דרך מגע ללא כפפות עם הצומח, שהחדיר בהם דריכות, ודרך תהייה וחיפוש אחר הדרך הנכונה לבצע את הפעולה, אל הסיפוק האדיר מהמראה של פיסת אדמה חשופה העתידה להיות גינתם העתידית, ואל ההנאה מהתחרות מי יצליח לערום את ערימת העשב הרמה ביותר.

המתודות כללו משחק, תנועה, חקר, עבודה פיזית, יצירה וחגיגה של תוצר. מתודות אלו מאפשרות יציאה מחוץ ל"עצמי" ומפגש אחר עימו. הן מאפשרות לנו לטפח תשומת לב ותחושת נוכחות, להבין טוב יותר את המחשבות, את הרגשות ואת התגובות שלנו. הן מאפשרות לנו לבטא את האינדיבידואליות, את היצירתיות ואת כישורי פתרון הבעיות שלנו. למידה באמצעות עשייה מעודדת תחושת בעלוּת וסוכנוּת בתהליך הלמידה שלנו ופותחת אותנו לחקירה מעשית של תחומי הדמיון והעניין ושל החוזקוֹת שלנו.

חיבור בין האדם לקבוצתו

כשחזרנו לגינה במפגש השני, הקבוצה שהשתמשה בקש כחיפוי הופתעה לגלות שעשבים שוטים רבים כיסו את הערוגה שלה ונאבקו על המקום עם הירקות שהיא שתלה. ענן של אכזבה ירד על הערוגה ועל חברי הקבוצה, ותהינו כיצד יבחרו לפעול כעת. אחד התלמידים ניגש אליי ושאל אם נשאר קש מהמפגש הקודם. הנהנתי במבט מרוצה והצבעתי לכיוון השק. הוא ביקש מחבר נוסף לבוא לעזרתו ולאחר מכן גייס את כולם לנכש את העשבים ולפזר עוד קש. הוא אף פצח בנאום מוטיבציה מעורר השראה על כך שחומר החיפוי שלהם הוא היפה ביותר, הקבוצה שלהם היא הטובה ביותר, ואם ישקיעו את מאמציהם יחד, תהיה להם הערוגה המוצלחת ביותר. אחת הבנות הציעה שיצאו באופן תכוף יותר לגינה כדי לוודא שהתוכנית שלהם אכן מועילה, וחילקה להם תורנויות יציאה.

מתודות של יציאה מהכיתה, עבודה בקבוצות, תכנון פרויקטים, דיון ושיתוף מאפשרות לתקשורת מסוגים שונים להתפתח בין התלמידים, וזו מאפשרת לבנות יחסי אמון וכבוד ביניהם. עבודה למען מטרה משותפת יוצרת צורך בסנכרון מסוים בין חברי הקבוצה ודורשת מהם לבחון את העמדות האישיות שלהם כלפיה. השתתפות בדיון הרלוונטי לחיי התלמידים מעודדת התבטאות אישית, אך גם מחייבת הקשבה רבה. הקשבה איכותית מאפשרת לנקודות מבט ולרעיונות שונים לזרום פנימה והחוצה.

חיבור בין האדם לסביבתו

רועי מכיתה ז'3 הסכים לדבר רק על המלחמה. כל שאלה ששאלנו, כל משימה שחילקנו וכל משחק ששיחקנו – הוא הצליח לקשר למצבה הביטחוני של המדינה. לא התנגדנו לאמירות האלה, אלא נתנו להן מקום, מתוך הבנה שהן חלק בלתי נפרד מהמציאות שכולנו חולקים. המשימה של רועי הייתה לחפור גומות בערוגה ולשתול בהן את השתילים. נראה שהוא נהנה מהפעולה הזאת ומרוכז בה. לקראת סופה, הוא פנה למחנכת שלו ואמר בארשת רצינית שזה היה רצף הזמן הארוך ביותר שבמהלכו לא חשב לבדוק את מבזקי החדשות.

מתודות של שהייה ושל תשומת לב, של גירוי חושי, כגון מגע עם האדמה או עם ריח הגשם, של שימוש בחומרים טבעיים, של עבודת אדמה ושל הכנת אוכל בטבע – כל אלה מאפשרות רגע של התייחדות עם הסביבה הטבעית שלנו. רגע זה מתיר לנו לחקור את יחסי הגומלין המוחשיים שלנו עם הסביבה הזאת: מה אני נותן ומה אני מקבל, כמה אני שייך וכמה אני משפיע. היכרות עם הסביבה המקומית שלנו יכולה לתרום לתחושת ה"מקום" שלנו, ואיתה לתחושת הביטחון והמרחב הבטוח שאנו שואפים לקבל מסביבתנו. מתודות כאלו מאפשרות לנו לתעל תהליכים טבעיים לתהליכי ההתבוננות והלמידה שלנו, להבין דברים דרך חומרים ודרך תופעות.

את כל אלו שזרנו בעדינות לתוכנית בת שלושה מפגשים – מפגשים ששכבות עשירות של למידה וחוויה שזורות בהן יחדיו, ושהסתיימו בחגיגה של סלט ענק עם חסה, מנגולד, סלק אדום, סלרי, פטרוזיליה, בצל ירוק וקצת לימון ושמן זית למעלה.

רגע של תרגול: איך חיבור מרגיש?

חיבור בין האדם לעצמו

עִצמו את עיניכם. קחו כמה נשימות עמוקות ושימו לב לנשימה הנכנסת והיוצאת. שימו לב לתחושות הגוף – האם אתם מרגישים מתוחים? רפויים? כואבים? האם נוח לכם? רק שימו לב לתחושות, בלי לשפוט אותן. הבחינו ברגשות שצפים ובמחשבות שעולות. המטרה היא להתבונן, לא לשנות. קחו רגע להכיר תודה על הזמן שהקדשתם לעצמכם.

חיבור בין האדם לקבוצתו

קחו כמה נשימות עמוקות. דמיינו שאתם ליד אגם יפהפה. אתם מניחים בעדינות אצבע במים. סביב האצבע נוצרות אדוות שהולכות וגדלות ומתרחקות. קחו נשימה ודמיינו שאתם במרכזן, ושהאדוות הן הקבוצות והקהילות שאתם שייכים להן. אילו קבוצות עולות במחשבה שלכם? האם אתם מרגישים משמעותיים בקבוצות אלו? האם יש אדוות רבות או מעטות?

חיבור בין האדם לסביבתו

מצאו מקום שקט ונעים. התמקמו בנוחות, עצמו עיניים, קחו כמה נשימות עמוקות ושימו לב לנשימה הנכנסת והיוצאת. פקחו עיניים והתבוננו בסביבתכם. שימו לב לצבעים, לצורות, למרקמים ולצלילים מסביבכם. בחרו חוש אחד להתמקד בו תחילה ושימו לב לכל מה שאתם קולטים דרכו. לאחר שהתמקדתם בחוש האחד, הרחיבו את המודעות שלכם לכל שאר החושים. שימו לב לכל מה שאתם קולטים דרך כל החושים בו־זמנית. חִזרו להתמקד בנשימה ושימו לב לתחושת האוויר הנכנס לאף ויוצא ממנו. עקבו אחר התנועה של החזה ושל הבטן. דמיינו שאתם חלק בלתי נפרד מכל מה שהחושים שלכם קולטים. חושו באנרגיה של הטבע זורמת דרך הגוף שלכם וכיצד הוא נטוע במקום מושבו. קחו רגע להכיר תודה על המקום שאתם נמצאים בו.

סיכום

אומנם המתודולוגיה של החיבורים היא עולם שלם ועשיר, אבל ביסודה עומד עיקרון פשוט מאוד: ליצור חיבור בין תחושה, רגש ומעשה – בין ראש, לב וידיים. אני מדמיינת את החינוך שאני מתרגלת כשביל ארוך ובו דלתות רבות, שמאחורי כל אחת מהן נמצא שפע צבעוני ואדיר – שפע של אפשרויות וכלים, שחלקם זמינים לי, ושאת חלקם אני עוד צריכה ללמוד. מה שמפריד ביני לבינם הוא מידת הסקרנות שלי – כמחנכת, כחניכה, כישות המחברת ומתחברת בעולם. אם אבוא מתוך סקרנות ובעיניים שואלות לכל מהלך חינוכי שאבחר להוביל עם אינדיבידואל או עם קבוצה, אהיה כבר מסוגלת לפתוח את הדלתות לרעיונות, למתודות ולמשחקים שמחכים שאשתמש בהם.

החינוך הרגנרטיבי לא נועד בהכרח רק למתחנכים בו, אלא גם, ואולי אף יותר, למחנכים שלו. הרעיון של עבודת החיבור הוא שכל אחד מאיתנו יפעל ממקום שמרגיש לו הגיוני, נינוח, מהנה ונכון. מדובר בכדור שלג חיובי, באדוות במים שמהדהדות את עבודת החיבור בכל הפעולות ובכל התחומים של חיינו – אורח חיים בריא, תקשורת טובה עם הסביבה ותחושת העצמי המשמעותית שמתוכה אנו פועלים בעולם.

אני חוזרת לגדולים שדיברו על החיבור כעל מַעבר, כעל תהליך, ורואה בהליכה שלי בדרכי חלק מהשלם שאליו התכוונו. החינוך הוא הדרך, הוא הדאגה שלנו לעצמנו, זה לזה ולרווחה שלנו ושל כל החיים בעולם.

אני חוזרת אפילו קרוב יותר – לאחותי. עטופה בשמיכת החיבור בינינו, אני מבקשת להטמיע את תחושת הביטחון, את פעולת ההקשבה ואת רגש האמפתיה לא רק בין כותלי המשפחה, אלא גם בין קירות הכיתה, בחצר בית הספר, בחדר המורים ובאוטובוס בדרך הביתה.