על הרחבת החוויה באמצעות הוקרה כהתחדשות הכרתית במעשה החינוכי

"השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה … אינם באים לחנך – וכמה הם מחנכים. (גורדון, 1918, פרק א)"

האקו־הוקרה מציעה נקודת מבט על תודעת ההודיה שבחיבור לטבע. גישה זו מטפחת הכרה עמוקה בערך הגלום ביחסים בין האדם לסביבתו ומעוררת מודעות לרווחה המצויה בטיב היחסים כמקור תומך חיים וחוסן, המוביל להתחדשות ולצמיחה – אישית, קהילתית ואקולוגית. האקו־הוקרה – ההוקרה האקולוגית¹ – צומחת מתוך חוויה אותנטית התנסותית־הכרתית, ביכולתה להעלות אוצרות ממצולות תת־ההכרה האישית והבלתי מודע הקולקטיבי, לשנות את האופן שבו אנו חווים את העולם ולעגן את מקורות הרגנרציה בבסיס היחסים עצמם. בכוחה לטפח חיבור הומני, אוהב ואכפתי, שיש בו זיקה, שייכות ואחריות קיומית לאחרוּת באשר היא – האדם והעולם. 

המאמר הזה הוא פועל יוצא של שיתוף פעולה ייחודי שנרקם בשדה החינוכי־התנסותי. הוא נכתב למען נשות ואנשי חינוך, רווחה, בריאות וקהילה הפועלים כחלוצי דרך למען רגנרציה ורווחה של מערכות סוציו־אקולוגיות בישראל. המאמר עוסק במודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה" כגישה התומכת בטרנספורמציה הכרתית ביחסי אדם־טבע ובחיבור למקורות של רווחה הדדית תומכי חיים וחוסן. משולבות בו דוגמאות מפעילויות שקיימנו בין השנים 2022–2024 עם צוותי חינוך בצפון הארץ – מורות, מורים וגננות – במסגרת תוכנית משולבת לקיימוּת ולחינוך אקלימי של המשרד להגנת הסביבה ושל משרד החינוך ובהובלת החברה להגנת הטבע. מטרתה של התוכנית המשולבת הייתה ללמד את צוותי החינוך על קיימות ועל שינוי האקלים לפי גישות פדגוגיות עדכניות ובשילוב התייחסות להיבטים הרגשיים, הקוגניטיביים, החברתיים וההתנהגותיים של הילדים, כדי שיוכלו לשלב גישות אלו בחיי היום־יום במוסד שהם מלמדים בו.

נקודת המוצא של המאמר היא היחסים בין האדם לטבע. חשיבותו של הטבע בחיינו מטושטשת ונעלמת במארג האינטראקציות האנושיות היום־יומיות, עד שהיא חומקת מתשומת הלב המודעת והופכת לעניין שבשגרה. החיבור עם הטבע הופך כך למובן מאליו, ואופיו – לנסתר. זאת, אף שהטבע והחיבור אליו קיומיים וקשורים לגוף, לנפש ולרוח: במזון, בחמצן ובמים, בחושים, ברגש, במחשבה, בהתנהגות, בזיכרון ובדמיון Nevo, 2019)).

תרגול של תשומת לב לקשר עם הטבע יכול לגלות ולהאיר לנו היבטים חדשים ולהביאם לכדי הכרה. לפי המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה", החוויה האותנטית של החיבור לטבע היא הבסיס להכרה ולהוקרה הממוקדות בהווה ובעתיד, וכן להיזכרות בחוויות העבר. לכן, נפתח בתרגיל המזמין לתשומת לב ולחוויה של הוקרה אקולוגית.

אנו קוראות לתרגיל הזה "סיפורים פה: סיפורי עצים".² זכרו, אין דרך "נכונה" או "לא־נכונה" לחוות את התרגיל הזה. המטרה בו היא להעמיק את החיבור ואת המודעות שלנו לטבע, גם אם עולה תחושה לא־מוכרת בהתחלה, תנו לעצמכם להתנסות בפתיחות ובסקרנות בחוויית המפגש ובסיפור המתחדש בו. שילבנו שתי אפשרויות לתרגול. בחרו את זו שמתאימה לכם ביותר ברגע זה. 

סיפורים פה, אופציה א: היזכרות בעץ מיוחד

1. מִצאו מקום נוח ושקט בבית או בחוץ, התמקמו בו באופן נעים ונינוח.

2. כעת, לאחר שהתמקמתם בנוחות, הפנו את תשומת הלב שלכם לגוף ולנשימות. הרגישו את המעגליות הטבעית המתקיימת דרך הנשימות בגוף מתוקף היותנו חלק מהטבע.

3. בכל נשימה, דמיינו שאתם מתמלאים ברוגע ובשלווה. שימו לב כיצד תחושת הרוגע הזאת מתפשטת ומתרחבת בגוף.

4. אט־אט, בתוך המנוחה המתהווה, אפשרו לעצמכם להיזכר בחוויה מיטיבה שחוויתם עם עץ מיוחד. הוא יכול להיות למשל עץ מהילדות או עץ שפגשתם במהלך טיול או עץ שגדל כעת בגינת הבית שלכם, בחצר בית הספר או בפארק הקרוב אליכם.

5. הפנו את תשומת הלב לחוויה ולסיפור שעולים בזיכרונכם. תנו להיזכרות הזאת לקבל ביטוי דרך רשמי החושים – הצבעים, הריחות, המרקמים, הצלילים. שימו לב כיצד כל חוש מוסיף רובד לחוויה ומעמיק אותה.

6. אפשרו לעץ לספר לכם סיפור על משהו מיוחד ואותנטי מהמפגש איתו, משהו שאתם אוהבים שעולה בזיכרונכם – כמו למשל חיבור עם עצים, ואפילו עם אנשים ועם העולם. מה אתם חשים? נסו לתאר זאת במילים. 

7. עתה, מתוך ההיזכרות בחוויה שעלתה, מקדו את תשומת הלב בדבר אחד או בכמה דברים שאתם מרגישים כלפיהם הכרת תודה והודיה ברגע זה. נסו להבחין ולהרגיש כיצד תחושת ההודיה שלכם מתרחבת ומעמיקה עם ההתמקדות בה.

8. לסיום, התבוננו כעת בתחושת הכרה התודה הזאת שהגיעה ונחוותה. נסו לזהות מהו המרכיב האותנטי בה. נסו לחוש בה בגוף ולעגן אותה בממד ההכרתי כהוקרה אותנטית של חיבור.

סיפורים פה, אופציה ב: לבוא לקראת עץ

1. מצאו לכם מקום נוח, נעים ושקט בחוץ, מקום שאתם אוהבים שיש בו עצים, כמו למשל חצר, פארק, חורשה או יער.

2. אפשרו לעצמכם לחדש את נקודת המבט שלכם ונסו להתחבר למקום מנקודת המבט החדשה הזאת, כאילו הגעתם אליו לראשונה או שאתם מתבוננים בו מבעד לעיניהם הסקרניות של ילדה או ילד. הפנו את תשומת הלב סביב. תנו למקום להיות חלק מכם. הרגישו כיצד המודעות שלכם מתרחבת. נסו כעת להבחין בעץ במרחב שמעורר אצלכם רגש או מושך את תשומת ליבכם באופן מיוחד. תנו לעצמכם זמן להתבונן סביב עד שתיווצר חוויית חיבור ברורה.

3. התקרבו אל העץ והעמיקו את ההתבוננות בתנועה המתקרבת ואת הקשב שלכם אליה. נסו להבחין: מה מייחד את המראה שלו? הצבעים, צורת העלים, הגובה, הפרחים וכדומה. האם הוא מפיץ ריח נעים? איך מרגישה האדמה מתחתיו? השמש והצל? אילו צלילים אפשר לשמוע סביבו? אולי נמצאות סביבו גם חיות? אט־אט התמקדו גם בתחושה הכללית שנחווית בגופכם כשאתם לידו. מה השתנה בה? מה מתגלה בה? אפשרו לעצמכם לחוש את המרחב ואת החיבור עם העץ בדרך חדשה.

4. שבו למרגלות העץ, אם תרצו, או מִצאו מקום נוח לידו ושהו בו עוד כמה דקות. אפשרו לעץ לספר לכם סיפור על משהו מיוחד ואותנטי שנוצר במפגש איתו כעת – על משהו שאתם אוהבים, אולי על החיבור ועל הקשר שלכם עם אנשים ועם העולם. מה אתם חשים? נסו לתאר זאת במילים. 

5. עתה מקדו את תשומת הלב בדבר אחד או בכמה דברים שאתם מרגישים כלפיהם הכרת תודה והודיה כאן ועכשיו, מתוך החוויה שחוויתם. נסו להבחין ולהרגיש כיצד תחושת ההודיה שלכם מתרחבת ומעמיקה עם ההתמקדות בה. 

6. לסיום התבוננו כעת בתחושת הכרת התודה הזאת שהגיעה ונחוותה. נסו לזהות מהו המרכיב האותנטי בה. נסו לחוש בה בגוף ולעגנה בממד ההכרתי כהוקרה אותנטית של חיבור.

כוחה של ההוקרה האקולוגית, כפי שחשנו אותה בתרגיל, נובע מההכרה שהיא יוצרת בחשיבותם של היחסים בין האדם לטבע הסובב אותו באמצעות תרגול של תשומת לב והגברה של המודעות. ההוקרה הזאת משקפת טרנספורמציה תודעתית בנוגע ליחסים, לממשותם ולטיבם ומשמשת מקור התחדשות הכרתי המקיים זיקה ישירה למערכות היחסים של הפרט, הקהילה והחברה עם הטבע. מדובר בטרנספורמציה ובמעבר מנקודת מבט אנתרופוצנטרית, שהאדם מצוי במרכזה (כך שהחיבור לטבע מתבטא כתועלתנות, אדישות, ניתוק, נהנתנות, תחושת עליונות וכדומה), לנקודת מבט אקו־צנטרית הומנית של היות האדם חלק מהטבע ומהמערכות האקולוגיות.

ביכולתם של נשות ואנשי חינוך לתרום באופן ממשי, ישיר ומהותי לטיפוחם של הקשרים בין ילדים לטבע: לתווך, להעמיק ולהרחיב את מגוון החוויות וההתנסויות המיטיבות שדרכן נלמדים מחדש מערכות היחסים האלה והערך שלהן. מנגד, ביכולתם גם לצמצם ואף להגביל את מגוון החוויות של הילדים, וכן את פוטנציאל החיבורים האפשריים שלהם. היכולת שלהם נגזרת מהחיבור ומהקשר הישירים בין הטבע לכל אחד מהמורים, ואף לבית הספר כמכלול חינוכי, לפדגוגיה הנהוגה בו ולַמידה שבה חשיבה אקו־הומניסטית משולבת בו באופן מודע בפרקטיקה המטפחת יחסי אדם־טבע. 

התחדשות הכרתית זו, שמקורה בהוקרה אקולוגית השזורה במעשה החינוכי, באה לידי ביטוי במארג האפשרויות ללמוד באופן עצמאי ומאחרים, ואף ללמד את החיבור המיטיב לטבע. במובן זה, המחנכים לא רק מטפחים את החיבור של הילדים לטבע, אלא נדרשים תחילה להכיר בקשר שלהם לטבע, כמקור רגנרטיבי הכרתי שיש לטפח, ושמתוכו מתאפשרת הרחבת החוויה והלמידה של הילדים.

השאלות המנחות הן: כיצד ולמה ליצור מערכות יחסים עם הטבע הסובב אותנו? מהו מקומם של נשות ואנשי חינוך כמתווכים המאפשרים את החוויה ואת הרחבתה לילדים? הרעיון המנחה של מאמר זה ושל העבודה עם המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה" הוא שתחילה יש לטפח את הקשר המודע של נשות ואנשי החינוך לטבע, כדי שיוכלו ללמד גם את הילדים לפתח יחסים מודעים לטבע שיש בהם זיקה, הכרה והוקרה.

הרעיון הזה דומה לתפיסה שיאנוש קורצ'אק מבטא:³ 

היה כפי שהנך – חפש דרך בעצמך – דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים. חשוב נא, למה אתה מוכשר, ואחר כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים – קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך להכיר, לחנך ולהשכיל את עצמך. (1974, עמ' 285)

מדובר במעשה חינוכי אקו־הומניסטי, שההוקרה מאפשרת בו הרחבה הכרתית (אפיסטמולוגית) של הקיום ומספקת דרך להשיב ממצולות השכחה את ההכרה בערכו של החיבור האקו־צנטרי של הילד לעולם. חיבור זה תומך ברווחה קיומית לאדם ולשאינו אדם במערכות הסוציו־אקולוגיות שאנו חיים בהן. במובן הזה, החיבורים האלה – הכוללים גם את הרבדים המרפאים שבטבע, את האמיתות האוניברסליות ואת כוחות החיים, השיקום והצמיחה של הטבע – הופכים למחולל משמעותי של רגנרציה, חוסן וצמיחה אישית וקולקטיבית (Nevo, 2024).

הוקרת הדרך: תחילתם של דברים

אם נחזור לרגע לראשיתם של דברים, הרי שכתיבת המאמר הזה התאפשרה הודות למסענו המשותף בשדה החינוכי־התנסותי, שראשיתו באחר צהריים חורפי שמשי ונעים בחודש דצמבר בשנת 2021, עת נפגשנו לבקר את עץ הפיקוס הבנגלי האגדי במקווה ישראל. פוסט שאני (מלי) העליתי לדף הפייסבוק המבטא רצון לפגוש עצים מיוחדים בארץ, והזמנה מנירית, "אם יש עץ שכדאי לפגוש, זה הפיקוס הבנגלי העתיק במקווה ישראל", הובילו למפגש בינינו. העץ, שניטע בשנת 1888, הצמיח מאז שלוחות של שורשי אוויר המשתרגים ומקיפים שטח של דונם כמעט – שורשים שאפשר להלך, לשחק, לשבת או לנוח ביניהם. כך התקיימה פגישתנו הראשונה, בישיבה בין שורשיו ובמרחבו הבטוח של העץ.

המפגש, אשר קדמו לו נתיבים מקבילים בעולמות החינוך והקיימות, וכן אהבה ואכפתיות (caring) לעצים, עורר אצל שתינו סקרנות ורצון לשלב כוחות. מ"מחבקות עצים" לחינוך המחבק את העצים – זה התיאור שאני (נירית) הגיתי לדרך שעשיתי בהקשר של המעשה החינוכי: כיצד נוכל להביא אותו מהתיאוריה למעשה, וכיצד נוכל אכן ליצור את "החורש שלנו" כמעגל בלתי מתכלה של משאבים תומכי חיים. אם לנוע לאחור על ציר הזמן, זכורה לי חוויה מאמצע שנות התשעים, כשנשכבתי מתחת לדחפורים בתחילת העבודות על כביש 6. הייתי אז סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית והתפרנסתי מהדרכת חוגי סיירות בחברה להגנת הטבע. אני זוכרת כיצד החניכים שלי היו מגיעים לימי ההדרכה שהסברנו בהם שהשטחים הפתוחים והעצים שאנחנו עומדים בצילם ייעלמו עם סלילת הכביש, ושכל העושר שאנחנו חווים עכשיו ייעלם גם הוא. מעגל האנשים שהגענו אליו היה מצומצם, וזו הייתה הקהילה שהייתי פעילה בה אז – קהילת "מחבקי העצים". האמנתי שיש רק דרך אחת לשמר את המשאבים הטבעיים ולחנך לדברים האלה. בשנים הבאות עברתי תחנות נוספות בדרך, ובמהלכן התרחבה נקודת המבט שלי להכרה בכך שחינוך לקיימות נוגע בכל תחומי החיים. ככל שהעמקתי, הבנתי שיש דרכים ונקודות מבט מגוונות, ושכל אחד וכל אחת יוצרים בעצמם את הדרך שלהם.

הרצון שלי (מלי) לשתף פעולה בשדה החינוכי היה המשך טבעי לשנתיים של התעמקות בכתבים הפדגוגיים ובביוגרפיה של יאנוש קורצ'אק מנקודת מבט אקו־הומניסטית. הוא גם היה המשך למסע שהחל אי אז בשנת 2008 לחקר קיימות ורווחה של מערכות סוציו־אקולוגיות במסגרת לימודי הדוקטורט, במקביל ללימודי שיטת טבע־תרפיה. שנים שבמהלכן פיתחתי גם את המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה", לצד הקמת הפורום לחקר מדע הקיימות באוניברסיטת תל אביב והתעמקות בקהילות אקולוגיות ובאקטיביזם לשמירה על עצים במרחב הציבורי.

התחלנו את המסע המשותף שלנו באמצעות שילוב של המודל בכמה סדנאות שנערכו בצפון הארץ במסגרת התוכנית המשולבת לקיימות ולחינוך אקלימי של המשרד להגנת הסביבה ושל משרד החינוך ובהובלת החברה להגנת הטבע ובאמצעות הפקת תובנות רפלקטיביות מהסדנאות האלה. בהשתלמות השתתפו שישה צוותים שמנו בין עשרה לחמישה־עשר מורות ומורים, והיא כללה סדנה התנסותית של למידה חווייתית לפי המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה" בהיקף של שעתיים וחצי.⁴ 

סדנת ההיכרות עם המודל התבססה על למידה חווייתית והתחלקה לשלושה חלקים. בחלקה הראשון ניתנה לצוות החינוכי הרצאה, שהתקיימה בחדר המורים, וכללה רקע רעיוני ותיאורטי בשילוב עם תיאורי מקרים. החלק השני כלל התנסות בלמידה חווייתית חוץ־כיתתית בחצר בית הספר ובטבע הסובב. החלק האחרון שילב מעגל שיח ועיבוד הכרתי של ההתנסות עם המודל במרחבי הלמידה ובמערכי השיעור של צוות המורים. חלק מהסדנאות נערכו בזום, אך אף שהתקיימו במרחב וירטואלי, המבנה שלהן היה דומה וכלל הצגה רעיונית של המודל בתחילת המפגש, חלק התנסותי חווייתי – ששולבו בו תרגילי פוטוֹ־אקו־תרפיה⁵ על בסיס המודל בסביבה הקרובה למרחב שכל אחת וכל אחד מהמורים שהו בו – ומעגל שיתוף ושיח מסכם בסיום. 

המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה": גישה מחדשת, שליבתה היא הוקרה אקולוגית

הגישה מתמקדת ביחסי אדם־טבע ובהגברת תשומת הלב ההכרתית ליחסים האלה, לטיב שלהם ולרווחה הטמונה בהם. אם נחזור לרגע לתחושות שעלו במהלך התרגיל, לדרך שהרגשנו שהטבע מיטיב איתנו באמצעות תחושת החיבור אליו – זו האקו־הוקרה. במילים אחרות, הדרך שבה אנו מעמיקים את החיבור האישי והקולקטיבי המודע והבלתי אמצעי שלנו לטבע ואת ההכרה שלנו בערכו. 

גישה זו נטועה בנקודת מבט אקו־צנטרית על יחסי אדם־טבע ונוגעת לקשר עם המארג האקולוגי שאנו חיים בו, לרגשות, לזהויות, לעמדות ולפעולות שלנו בתוכו – זו מודעות ליחסים בין העצמי (האקולוגי)⁶ למערכת האקולוגית.

עיקרה הוא היכולת לייחס משמעות וערך חיובי לדבר הנמצא במרחב האינטר־סובייקטיבי של האדם ועולמו. במהותה, גישת האקו־הוקרה רואה בטיפוח יחסי אדם־טבע מקור מיטיב, שיש בו הזנה, התחדשות וחיבור לכוחות החיים הקיימים במערכות האקולוגיות, למען קידום של רווחה כוללת והדדית של המערכות ושל האדם שבתוכן.

ההוקרה האקולוגית ממקמת אותנו בממד החברתי־סביבתי של קשרים מורכבים, יחסי כוחות, בעלי עניין והשפעות שונות. היא רב־תחומית ומשלבת חשיבה וטרמינולוגיה ממדעי החברה והחיים, כגון אקו־פסיכולוגיה, טבע־תרפיה, פסיכולוגיה חיובית, מיינדפולנס, סוציולוגיה ארגונית, אנתרופולוגיה, מסורות שמאניות, אקולוגיה וביולוגיה (Nevo, 2019). 

לפי גישת האקו־הוקרה, רגנרציה בחינוך היא היכולת להרחיב ולגוון את החיבורים האותנטיים לטבע של ילדים, נשות ואנשי חינוך, הקהילה והחברה במציאות שיש בה גם מגמות הפוכות. רגנרציה זו מבוססת הן על יצירת מודעות לערך שבחיבור כזה, והן על פעולה פדגוגית פרו־אקטיבית ליצירת תנאים לחוויות אותנטיות חדשות של הוקרה אקולוגית, המאפשרות חידוש של מה שאבד וצמיחה של החדש.

המודל, שצמח מגישת הטבע־תרפיה (Berger and McLeod, 2006), ושמתבסס על הרעיון האקו־צנטרי של "הקשר המשולש",⁷ מתמקד ביכולתנו להוקיר את יחסינו עם הטבע באופן אקולוגי עמוק באמצעות התבססות על חקר הכרתי מתמשך של היחסים האלה ושל הרווחה הכוללת הגלומה בהם, ולטפחם מתוך פרספקטיבה של אקו־הוקרה באמצעות שלושה מרכיבים:

1) חוויות אותנטיות אישיות או קולקטיביות של הוקרה אקולוגית, המאופיינות בתחושת חיבור והשתייכות למארג החיים; 2) המקום והזמן והשילוב ביניהם; 3) הסקלה האינדיבידואלית־קולקטיבית. 

תשומת הלב לשלושת המרכיבים האלה חיונית להבנת גישת האקו־הוקרה ולהבניה של פעילות פדגוגית אקו־הומניסטית שממוקדת בטיפוח הקשרים של הילדים עם הטבע ועם העולם. 

המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה" 

פרספקטיבה היא הדרך שבה אדם רואה, מפרש וחווה את המציאות ואת האירועים סביבו, ובין היתר מעצבים אותה השקפת העולם, מערכת הערכים, האמונות, המודלים המנטליים והנחות היסוד שלו. הפרספקטיבה יכולה להיות צרה או רחבה ולהשתנות במהלך החיים, היא מושפעת מחוויות חיים ומהתנסויות חדשות ומחשיפה לדעות אחרות ולרפלקציה עצמית. עם זאת, היא נותרת בדרך כלל יציבה למדי ומעוגנת בנרטיבים פנימיים, ברקע תרבותי, חברתי, חינוכי וכדומה. אם נחזור לתרגיל העץ שלנו כדוגמה להבנת המודל, הפניית תשומת הלב נועדה להרחיב את הפרספקטיבה של ההתייחסות שלנו לעץ ולחוויה של הקשר איתו. משום כך, נרצה לדעת אילו תחושות חווייתיות, זיכרונות או ביטויים של יחסים הבאנו למודעות שלנו במהלך התרגיל, ואם וכיצד התרגול תרם להכרה, לתחושה של חוויית החיבור עצמה ולנקודת המבט שלנו ביחס אליה. 

אם נתבונן ביחסי אדם־טבע, נגלה מנעד ביטויים נרחב של העדפות, התנסויות וחוויות שנצברו במהלך החיים.⁸ במצבים מסוימים, אנשים חווים אחדות, שייכות או זרימה. במצבים אחרים, הם חווים לחץ, זרות, תשישות או חרדה. מגוון הרגשות גם הוא רחב, לדוגמה שמחה, שחרור ופליאה, אך גם עצבות, פחד, חוסר אונים וסלידה. כך, גם העמדות שלנו כלפי הטבע מגוונות: שייכות ואחריות, אך גם עיוורון, עליונות או אדישות. פרספקטיבה של אקו־הוקרה מטופחת בתהליך הדרגתי המבוסס על חוויות אותנטיות של חיבור שיש בהן הוקרה והכרה ביחסים ובטיבם. 

כעת נציג את שלושת מרכיבי המודל:

1. חוויה אותנטית של אקו־הוקרה

החוויה יכולה להיות אישית או קולקטיבית או משולבת, במפגש ישיר או עקיף עם הטבע, בנוגע לאירועים חיוביים או שליליים ובזמנים שונים. בין שמדובר בחוויית שיא או בחוויה יום־יומית, בבסיסה קיימת ליבה המאופיינת בהוויה של חיבור עמוק עם הטבע, של תחושת שייכות לעולם הסובב ואחדות עימו כחלק ממארג החיים. החוויה הזאת נחווית כמפגש עם משהו אמיתי, לא־מזויף וממשי המתקיים בקשר עם העולם. יש בה פשטות קיומית, שנחווית בנוכחות רגשית, פיזית וקוגניטיבית, שמסייעת לילדים לפגוש את עצמם ולהכיר את מקומם בעולם בזיקה לדרכם האישית והטבעית ומתוך אמון בה. היכולת של הילדים להתנסות בחוויה אותנטית בטבע פירושה שגם נשות ואנשי חינוך נוכחים באופן אותנטי במרחב הלמידה החווייתי. האותנטיות של החוויה מחברת ללמידה אמיתית מהעולם ומעגנת את הממשיות של יסוד החיבור עצמו. "שריר" ההוקרה מתחזק מחוויה לחוויה, תשומת הלב ליחסים מתעצמת, וערכם של היחסים ההדדיים מתחיל לנכוח בהכרה המודעת, בחשיבה, בעשייה ובקבלת ההחלטות (נבו, 2023; Nevo, 2019).

2. ממדי הזמן והמקום והשילוב ביניהם 

מעצם הגדרתה, גישת האקו־הוקרה נוגעת ליחסים שבמסגרתם אינדיבידואל, קבוצה או קהילה חשים ופועלים באופן מודע כחלק מהמערכת האקולוגית החיה שהדברים מתרחשים בה. המערכת הזאת קשורה למקום מוגדר על פני כדור הארץ ולהתמקמות של העצמי בעולם דרך המפגש שלו עם מקום ממשי, רעיוני או מדומיין במערכות סוציו־אקולוגיות ממשיות. ממד הזמן מוסיף היבט הכרחי להבנת העולם ומקומנו בו. השילוב בין הזמן למקום יכול להיות ממשי, אך גם רעיוני או מדומיין, ולאפשר לאדם או לקבוצה להיכנס ל"מרחב פנטסטי" (להד, 2006) של יצירה, התנסות וחוויה משותפות, עיבוד חוויית עבר או חלימה קולקטיבית על העתיד לבוא. 

חוויות אותנטיות שנחוות כממשיות בהקשר מוגדר של זמן ומקום מאפשרות לחווה אותן להתמקם מחדש בהווה באופן מודע יותר במסגרת פעולה אקטיבית של הוקרה אקולוגית, שיש בה מעין תנועה בזמן: חווה (הווה) – זוכר (עבר) – חולם (עתיד).⁹ מתוך כך, באמצעות חוויה של חיבור מודע ובאמצעות עיגונה בממדי הזמן והמקום מהפרספקטיבה של ההוקרה האקולוגית, עשויים להתרחש תהליכי רגנרציה ותמורות של ריפוי, צמיחה ושיקום, וכן שחזור ושינוי של הסוגים והטיב של היחסים בין האדם או הקבוצה לטבע (נבו, 2023; Nevo, 2019).

3. הסקלה האינדיבידואלית־קולקטיבית

היחסים בין היחיד לקבוצה יוצרים קשר הדדי¹⁰ בין האדם לעולמו בהקשר העצמי והקולקטיבי, זו הטבעה של העצמי המודע במערכות האנושיות שבעולם הטבע:¹¹ "להיות חלק מ…" הסקלה בין האינדיבידואל לקולקטיב מעודדת הכרה במגוון עשיר יותר של יחסים: בין האדם לבין עצמו, לבין חברו (אנשים אחרים) ולבין העולם הסובב (שאינו אדם), וכן מגדילה את המודעות להיבטים אישיים וקולקטיביים ולהשפעותיהם השונות.

הצד האינדיבידואלי של הסקלה נוגע לקשר האישי עם הטבע ועשוי להתבטא לדוגמה בשהות בטבע ובמסעות בו, בהעדפה של אזורי טבע ייחודיים, בפעילויות לשימור ולשיקום של הטבע ובפעולות ביוֹ־האקינג של חקר וגילוי.¹² הצד השני של הסקלה נוגע לביטוי קולקטיבי של יחסים ושל חוויות אותנטיות, שיסודם בהתארגנות מורכבת המתבטאת באופן קבוצתי, קהילתי או ארגוני. בהקשר החינוכי, היא משתקפת בביטויים בית־ספריים, כיתתיים וקהילתיים, למשל ביוזמות אקו־חינוכיות ובשיתופי פעולה בין צוותים, בין כיתות ובין בית הספר לקהילה במסגרת פרויקטים קהילתיים משותפים, כגון שימור ושיקום סביבתיים.

מהפרספקטיבה של האקו־הוקרה, פעילות חינוכית המשלבת ייזום של מרחבי למידה המאפשרים התנסות בחוויה אותנטית בממדי הזמן והמקום ועל הסקלה האינדיבידואלית־קולקטיבית מעגנת בתוכה פעולה אקטיבית מתמשכת של חיבור. באמצעות מהלך כזה, ההוקרה האקולוגית מאפשרת חוויית חיבור מודע שיש בו רצף שמטפח זיקה ורגנרציה מערכתית של טיב היחסים עם הטבע בכמה רבדים: בבית הספר כמכלול, אצל הצוות החינוכי, בקשר המשולש בין המורה לילדים ולטבע, אצל הילדים, וכן בקשרים המערכתיים הרחבים של בית הספר ובחיבור בינו להורים, לקהילה ולמקום.

הרחבת החוויה כמעשה רגנרטיבי

בהוקרת מנעד היחסים עם הטבע, החיוביים והשליליים כאחד, גלומה הכרה בערך שלו ופוטנציאל להגדיל את דרגות החופש, החקר וההתנסות בחיי היום־יום,¹³ וכך להצמיח חוויות קיום חדשות של חיבור מיטיב במציאות שמתקיימות בה במקביל גם מגמות הפוכות של "הכחדת החוויה" ושל ריחוק מהטבע. נציין שתופעת "הכחדת החוויה" נוגעת לצמצום הסוגים והטיב של מגוון הקשרים והאינטראקציות של אנשים בוגרים, של ילדים ושל הקהילה עם הטבע (Soga et al., 2020). כך, חוויות משמעותיות של חיבור בין האדם לעולמו מוכחדות כתוצאה מהריחוק הפיזי והתפיסתי מהטבע, מה שמוביל לשינוי המציאות ולפגיעה ברווחה. תופעה זו אינה פוסחת על הורים, על אנשי חינוך, על קובעי מדיניות ועל מקבלי החלטות, וגם לא על הילדים עצמם. ריחוק והפרדה פיזית ותפיסתית מהטבע מובילים לאובדן ידע, לאדישות ולמחסור בחוויות טבעיות ובזיכרונות, ואף לירידה במוטיבציה לשמר ולטפח את היחסים האלה למען האדם עצמו ולמען אחרים. 

נשות ואנשי החינוך משמשים גורם מתווך המסייע ליצור חוויות חיבור אותנטיות בין הילדים לטבע ואת מנעד הפרשנויות, הרגשות והערכים שהילדים מקשרים לטבע וליחסיהם עם העולם. כל בנייה של פעילויות חינוכיות כיתתיות, בית־ספריות וקהילתיות משקפת את מערכות היחסים של המחנכים, את הכרתם בזיקתם אליהן ואת מה שהם בוחרים להביא מהן לאינטראקציות בין הילדים לטבע. באופן הזה, הרחבת החוויה תוכל להתבטא במתן אפשרות לילדים להתנסות בחוויה אישית וקולקטיבית, וכן בביצוע רפלקציה על התהליך, כמו למשל: מהי החוויה שחוויתי? מה חווינו ביחד? מה למדתי? מה אפשר להוקיר בה? אילו אתגרים התגלו, ואיך ניתן להתגבר עליהם? מה התחדש בי? מה יהיה אפשר לעשות בעזרת זה בעתיד?

החיבור הבלתי אמצעי למקום, המלווה בשאילת שאלות ובעיבוד החוויה, מניב למידה מעמיקה. זו אינה חוויה רגעית, אלא תהליך מתמשך וספירלי, המעניק לילדים כלים להתייחסות ערכית ורגשית ומודעות עמוקה יותר לחיבור שלהם לעולם. במילים אחרות, החיבור המיטיב של המחנכים לטבע, כמתווכים שלו לילדים, מביא להרחבת החוויה ובד בבד מטפח אצל הילדים גרעין הוקרה אותנטי ואוטונומי של חיבור לטבע ולסובב אותם.

זה המקום שאנו שואפות להגיע אליו עם צוותי החינוך בסדנאות האקו־הוקרה: הכרה ביחסים המגוונים לטבע, חוויה אישית אותנטית, התנסות אישית וקולקטיבית שיש בה למידה והתחדשות משותפות של ההכרה, וכן חיבור למקום ולזמן, לרגש, לעצמי, לאקולוגי ולאחרוּת. הלמידה עצמה נעשית דרך התנסות חווייתית ומתמקדת ב"הרחבת החוויה" של ההתנסות האותנטית המשמעותית של המורים ושל צוותי החינוך כמכלול, שיהיה אפשר לאמץ לאחר מכן במגוון צורות במעשה החינוכי עם הילדים.¹⁴

ההוקרה האקולוגית של אנשי החינוך משתקפת בשיפור יכולתם לתווך את החיבור לטבע לילדים ולהרחיב את הפוטנציאל שלו. בתרגיל שפתחנו בו, התאפשרה התנסות מרחיבה של קִרבה לעץ. התנסות כזו היא ביטוי להרחבת החוויה: לנוע בגבולות חוויית החיבור המוכרת ולהרחיב אותה – באמצעות תשומת לב לנוכחות (being) או לפעולה (doing) הממוקדת ביחסים – לממד התנסותי נוסף של קיום וחיבור, וכך גם להגדיל את הפוטנציאל למימושן של חוויות נוספות. הכרה בחשיבותה של הרחבת החוויה האותנטית תוביל לא רק לצפייה בציור של עץ או בסרטון של ילד מטפס על עץ, לדוגמה, אלא גם להתנסות בחוויה חושית מורחבת ועשירה. חוויה זו כוללת דיאלוג ממשי עם העץ בצורת משחק איתו, טיפוס עליו, ישיבה מתחתיו ותרגול תשומת לב מודעת לקיומו – לא רק כמשאב לאדם, אלא כחלק ממערכת אקולוגית. היא מעודדת לפתח פרספקטיבה רחבה של היחסים עם העץ, שבמסגרתם אפשר לחוות, להרגיש ולחוש אותו, ללמוד ממנו ולחקור את הסביבה שלו ואת השינויים בו לאורך השנה, וכן למפות את מגוון העצים בבית הספר ובסביבה הקרובה וללמוד על המנגנונים המשמרים את המערכת האקולוגית הבית־ספרית. נוסף על כך, מתאפשרת כך חוויית ההוקרה עצמה של ערכו של הקשר הזה, לא במונחי תועלת אנתרופוצנטרית, אלא כזיקה, אכפתיות ושייכות אקוצנטרית, היכולה להתבטא בנכונות לפעולות, כמו נטיעת עצים, ואף ליוזמות אקטיביסטיות של חקר, שיקום ושימור של הטבע, הכוללות מרכיב של חיבור ישיר אליו והוקרה אקולוגית ישירה שלו – ללמוד את הטבע ולהתחבר אליו בזיקה ובשייכות מתוך החוויות עצמן.

הרחבת החוויה דורשת הכרה בחשיבות החוויה הישירה, הבלתי אמצעית והאותנטית עם הטבע. מכאן הצורך להתייחס למרחבים החוץ־כיתתיים כמרחבי למידה פדגוגיים לכל דבר, המתקיימים במסגרת היחסים ובנקודות המפגש עם הטבע, עם הרווחה ועם החוויות הנגזרות מהם. דוגמאות לכך הן נטיעת עצים ארץ־ישראליים בחצר בית הספר, טיפוח גינת ירק בכל עונות השנה, טיפוח מרחבי תרפיה ומיינדפולנס וחיבור למוקדי טבע בסביבת בית הספר באמצעות עיגון הכרתי שלהם בחוויות אותנטיות אישיות וקולקטיביות של הוקרה. 

הנכונות "לתת מקום לטבע" (Nevo, 2024), לפגוש בו בחוץ ובפנים, מאתגרת אותנו להגמיש את התפיסות שלנו ולרתום את הצדדים הסקרניים, החקרניים והלמדניים שלנו למעשה החינוכי הרגנרטיבי. זו גם הזדמנות בשבילנו, נשות ואנשי החינוך, לתת מקום לעצמנו כחלק בלתי נפרד מהעולם. מתן "מקום לטבע" נושא בחובו הוקרה של התפקיד המשמעותי שנשות ואנשי החינוך ממלאים בטיפוח יחסי אדם־טבע אצל הילדים. יחסים אלו תומכים במסעות של הפרט, הקהילה והחברה לעבר עולם מקיים יותר. הם גם המקום שבו מוקירים את יכולות הילדים עצמם לגלות, לפתח ולהצמיח את החיבור המודע שלהם לעולם ולכל מה שמתקיים בו – החי והצומח שאינם אדם.

המלצות למיקוד ולהעמקה 

המודל "פרספקטיבה של אקו־הוקרה" מזמין לתשומת לב למקורות הרווחה שקיימים בחיבור לטבע, ולאופן שבו החיבור הזה משתלב עם הגדלת הרווחה הכוללת של המערכות הסוציו־אקולוגיות – זו רווחה הדדית ותומכת חיים למען האדם והעולם. אימוץ הפרספקטיבה של ההוקרה האקולוגית מזמין לפתיחות, לגמישות ולהרחבת ההבנה של יחסי אדם־טבע באמצעות דיאלוג מתמשך, למידה התנסותית וחקר המוקיר את היחסים האלה. בהקשר החינוכי, הדבר מתרחש בכמה רמות: 1) ההתפתחות האישית ומקצועית של נשות ואנשי החינוך; 2) הפעילות החינוכית של המורים עם הילדים; 3) המדיניות והיוזמות האקו־חינוכיות שבית הספר יוזם; 4) החיבורים עם הקהילות ועם המערכת האקולוגית המקומית; 5) הרווחה הכוללת שבחיבור עם העולם. 

המאמר הזה, שנכתב כדי להאיר את חשיבות ההוקרה האקולוגית, אינו מבקש למצות את הדיון בו או להנגיש מערכי שיעור לפעילות בטבע, אלא לסמן נתיב הכרתי של התחדשות, מודל מנחה לפעולה ולרווחה שמקורן בהוקרה. הנה כמה דגשים שנבקש לסמן להמשך הדרך:

1. הוקרה אקולוגית: מאפשרת להרחיב את ההכרה ולעורר מודעות הומנית לערכו של החיבור הישיר והבלתי אמצעי לטבע. זו גם נכונות "לתת מקום לטבע" כדי שיוכל ללמד אותנו את החיבור המיטיב ואת משמעותו. זו חדשנות פדגוגית שהטבע נוכח בה כשותף פעיל במארג היחסים המתחדש. ההוקרה אמורה לקבל ביטוי בחיי היום־יום של הילדים בבית הספר, בקשר שלהם עם המורים, בפדגוגיה הבית־ספרית ובתרבות הארגונית הכוללת. אם נשלב זאת בהקשר של פדגוגיה מוטת־עתיד, ההוקרה האקולוגית מאפשרת למידה במרחבי החיים מתוך שיתופיות הכוללת גם את הטבע כשותף במעשה החינוכי. דוגמה להמחשה: בית ספר בראש פינה יזם פעילות המשלבת בין מתודה של "יומני טבע" לחיבור וללמידה באמצעות מיזמים מקומיים שהילדים עצמם הובילו. בזכות הפרקטיקה הזאת הפכה ראש פינה לספר הלימוד שהילדים חווים באמצעותו את המקום ואת הטבע שסביבם לא רק דרך פדגוגיה של מקום, אלא גם דרך תהליכי חקר, אקטיביזם והוקרה אקולוגית.

2. החיבור אל הילדי שבנו: הרחבת החיבור לטבע עוברת גם דרך החלק הילדי שבנו ודרך האפשרות שלנו כאנשים מבוגרים לחבור שוב לחוויית המשחק, הסקרנות והפליאה הבראשיתית שחווינו בילדותנו. החיבור המודע שלנו לטבע, שמפגיש אותנו עם הילדי שבנו, מוביל להכרה בערך של חוויות הילדות שצברנו בטבע. כך מתחדשת גם נקודת המפגש שלנו עם הילדים ועם הטבע, ונפתחות דרכים חדשות ללמידה. ממחישים זאת דבריה של אחת המורות במסגרת סיכום סדנה שהתקיימה בחווה חקלאית בצפון: "הדהד אצלי העניין הילדי – שדרכו אנו חווים עושר של נקודות מפגש בטבע, הגדלת החוויה והנוכחות. כלומר, איזושהי פנייה לרובד הילדי שבנו, לילד הפנימי שמחובר לפליאה ולתמימות. מה שמתחבר לצוות החינוכי באופן המיידי של עבודה עם ילדים".

3. מחנכים כשותפים: אנשי חינוך חוו לא פעם במהלך הסדנאות היזכרות בחוויות ילדות של חיבור אותנטי ומשמעותי לטבע. בחוויות האלה נכח לרוב גם מבוגר משמעותי, שהיה שותף לחוויה ותרם לחיבור. המורים יכולים להיות דמות משמעותית כזו לילדים, וכן שותפים לגילוי, לחקר ולטיפוח של החיבור הייחודי של כל ילדה וכל ילד. מדובר בהיבט הכרתי שיש להוקיר ולתת לו ביטוי, ושיש לו ארבעה שותפים בעלי ערך במארג היחסים של הלמידה: הילד, חברת הילדים, המחנך והטבע. באופן כזה נוצרת התחדשות שהשלם בה גדול מסך חלקיו. כמו שהסבירה יפה מרפאה בעיסוק שהשתתפה באחת ההשתלמויות: "זו השנה הראשונה שבה התלמידים יוצאים למרחב הגינה, והדבר מסב לי התרגשות ותחושת משמעות גדולה. אני מקווה להצליח לקדם בבית הספר את החיבור לטבע ואת ההכרה בחשיבות העצומה להפגיש את התלמידים איתו, כך שיוכלו ליהנות ממתנותיו הרבות, ואף להעניק לו בחזרה".

4. ללמוד מהילדים על החיבור המיוחד: הילדים מביאים תובנות וחוויות מהקשר שלהם עם הטבע. חשוב לזכור שלא כל ילד אוהב יער או ים או את כל החיות ואת כל הצמחים. לכל אחת ולכל אחד יש חיבור אישי מיוחד שצריך לגלות, לכבד ולפתח. בהרחבת החוויה של החיבור לטבע על פי גישת האקו־הוקרה, הכוונה אינה שכל הילדים יאהבו הכול ויהיו מוכנים להתנסות בכל דבר, אלא פירושה יצירת ערוץ פתוח של חיבור אותנטי, מודע ואישי שיש בו אכפתיות ואהבה לעולם – נתיב של אקו־הוקרה שנצברות במהלכו חוויות חיבור מיטיבות, ושמתקיים אצל הילדים ומתלווה אליהם בבגרותם כאנשים אקו־הומניסטיים המודעים לחיבור שלהם לטבע ואוהבים את העולם. יש להכיר בזכותם של הילדים לגלות, לעבד ולטפח את מכלול החיבורים שלהם לטבע ואת ההעדפות האישיות שלהם בו – בדרך הכוללת מתן זמן ומקום לחוויות התנסותיות בטבע והקשבה לסיפורי הילדים מתוך כבוד ופתיחות לא־שיפוטית, הנותנת מקום לביטוי אותנטי ויצירתי. יש לזכור שהילדים, כמו הטבע וכמו היחסים שנרקמים במעשה החינוכי, הם מקור ממשי ללמידה ולהתחדשות חינוכית אקו־הומניסטית גם למורים.

5. לפעול בטבעיות במפגש עם הלא־צפוי: הרחבת החוויה של הטבע ושילובו במעשה החינוכי ובתחומי החיים כמכלול מסייעת להגמיש את ההסתגלות ואת ההתאמה לשינויים לא־צפויים במציאות ולאתגרים ששינוי האקלים מזמן. היא מספקת למורים דרכי פעולה נוספות – הטבע נלקח בחשבון בתכנון והופך למקור ללמידה, למשאבי חוסן, ואף לשותף במעשה החינוכי. לשם המחשה, מורה שהשתתפה בסדנה שהועברה בזום, ושמלמדת בחודשים אלו בבית ספר בצפון שפונה בעקבת המלחמה ופועל כעת על שפת הכנרת, התבקשה להחליף ביום המחרת את אחד המורים ולהעביר פעילות לקבוצת תלמידים. היא התלבטה מה לעשות והתייעצה עם מורה אחרת שהשתתפה בסדנה, שיעצה לה לקיים בחוץ שיעור על הכרת תודה. בדומה לתרגול בסדנה, המורה יצאה עם התלמדים לפעילות על שפת הכנרת ונתנה להם משימה לשים לב לדברים שהם רואים באמצעות הכרת תודה כלפיהם. התלמידים שיתפו במה שראו והוקירו, ולאחר מכן חזרו לכיתה בתוך המאהל והכינו על בסיס הפעילות יצירה עם המילה "תודה". המורה, שפעלה בהתאם למציאות המשתנה, סיפרה לאחר מכן שבשל המצב אין לה לאחרונה מוטיבציה לפעילות הקשורה לאומנות, אבל השיעור הזה היה שונה, היצירתיות יכלה לנבוע בו, והיא נוכחה כיצד הכרת התודה נותנת השראה גם לתלמידים.

6. קהילתיוּת בית־ספרית: אחד המרכיבים החשובים של החינוך האקולוגי הוא יצירת קהילה מעורבת ומחוברת לטבע המקומי. חינוך מתחדש יכול להתרחב מעבר לגבולות בית הספר ולשלב את הקהילה המקומית, לרבות הורים, תושבים מקומיים וארגונים סביבתיים. כאשר הקהילה כולה מעורבת בתהליך חינוכי שיש בו הוקרה אקולוגית, הילדים חווים את היותם חלק ממנה ולומדים על החשיבות של שיתוף פעולה ושל אחריות סביבתית קולקטיבית, וכן על התרומה הפוטנציאלית שלהם לקהילה המקומית. נוסף על כך, המעורבות והתמיכה של הקהילה יכולות לספק משאבים חינוכיים נוספים וליצור הזדמנויות לחוויות למידה מהטבע ומהסביבה הקרובה, שגם הם יכולים לתרום באופן משמעותי לרווחה הדדית כוללת. 

מקורות

גורדון, אהרן דוד. 1918. "מתוך קריאה". מהדורה מקוונת: פרויקט בן־יהודה. 

להד, מולי. 2006. 'מציאות פנטסטית: הדרכה יצירתית בתרפיה'. טבעון: נורד.

נבו, מלי. 2023. "מהיכן מתחילים?: קהילות מקיימות בפרספקטיבה של אקו־הוקרה". בתוך: מלי נבו, יורם רייך, ליה לוין ודניאל מישורי (עורכים), 'לְשָׁמְרָהּ: קהילות מקיימות ואקולוגיות בישראל', תל אביב: רסלינג, עמ' 27–54.

קורצ'אק, יאנוש. 1974. "כיצד לאהוב ילדים". בתוך: 'עם הילד: כתבים 1', תרגמו צבי ארד ויעקב צוק. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' , 190–291. 

Berger, Ronen, and John McLeod. 2006. "Incorporating Nature into Therapy: A Framework for Practice". Journal of Systemic Therapies 25, no. 2: 80–94.

Macy, Joanna, and Chris Johnstone. 2012. Active Hope: How to Face the Mess We're in Without Going Crazy. Novato, CA: New World Library.

Nevo, Mali. 2024. "'Giving Nature a Place': Implementing EAP (Eco-Appreciation Perspective) while Focusing on Children-Nature Relations (CNR) – The Need for a New Kind of Organizations". In: Mara Del Baldo, Maria-Gabriella Baldarelli and Elisabetta Righini (eds.), Place Based Approaches to Sustainability Volume I: Ethical and Spiritual Foundations of Sustainability. Cham: Palgrave Macmillan, pp. 221–231.

Nevo, Mali. 2019. "The Eco-Appreciation Perspective: Implementing a Practical Approach to Nature Therapy". In: Eric Pfeifer (ed.), Natur in Psychotherapie und künstlerischer Therapie: Theoretische, methodische und praktische Grundlagen, Vol. I. Gießen: Psychosozial-Verlag, pp. 247–263.

Soga, Masashi, Maldwyn J. Evans, Takahiro Yamanoi, Yuya Fukano, Kazuaki Tsuchiya, Tomoyo F. Koyanagi, Tadashi Kanai. 2020. "How Can We Mitigate against Increasing Biophobia among Children during the Extinction of Experience?". Biological Conservation 242, article 108420.