קוֹמוֹנִינְג (commoning) – מהמילה קוֹמוֹנְס (commons), "נחלת הכלל" או "משאב משותף" – היא התארגנות אנושית שבה קבוצה כלשהי חולקת במסגרתה קומונס כזה (פיזי או תרבותי), ועושה זאת בהוגנות ובהדדיות, מתוך דאגה עמוקה לטבע, התחשבות בדורות העתיד וכבוד לדורות העבר. הקומונינג מבוסס על אחריות קולקטיבית ואישית, על יצרנות ועל השתתפות פעילה, על דאגה ועל ערבות הדדית ועל שיתוף ועל זרימה של ידע, והוא מתבטא בעיקר ביוזמה אזרחית ובעשייה קהילתית.

דפוסי הקומונינג מתקיימים לרוב במעורבות מוגבלת של המדינה וחורגים מההיגיון הכלכלי של השוק, הנשען על תחרות, על מִקסום רווחים, על מסחוּר ועל צמיחה אינסופית. בלבו של הקומונינג טמונה הכרה בערכם של יחסים – בין האדם לעצמו ולרעהו ובין האדם לסביבתו הטבעית והחברתית.

הקומונינג אינו מודל תיאורטי אחיד, אלא גישה פילוסופית ותפיסת עולם המולידות פרקטיקות מקומיות אורגניות, שצומחות מתוך ההקשרים הייחודיים של כל קבוצה הפועלת לאורו.

הקומונינג מקדם תפיסת חיים הרואה באדם חלק ממארג רחב של יחסים – לא רק עם בני אדם אחרים, אלא גם עם סביבתו הלא־אנושית. הקומונינג מבקש לשקם יחסים של הדדיות ואחריות בין האדם, החברה והטבע, מתוך הבנה שהשגשוג האנושי והפלנטרי תלויים זה בזה.

בעידן של ריבוי משברים – אקלימיים, כלכליים, פוליטיים וחברתיים – עקרונות הקומונינג מציעים "אוריינטציה" חדשה: מסגרת של פעולה שיתופית השואפת לריפוי ולרגנרציה של מערכות חברתיות ואקולוגיות פגועות ולחיזוק של מארגי חיים מקומיים וגלובליים.

קומונינג־חינוך: תיאור כללי קצר

קומונינג־חינוך מבקש מאיתנו לתפוס מערכות ומוסדות חינוך כקומונס – משאבים משותפים – ואת הלמידה כתהליך של יצירת משמעות משותפת. גישה זו חורגת מפרדיגמות קונבנציונליות של חינוך סטנדרטי ומוכוון הישגים ומציעה במקומן מסגרת חיה ודינמית לחינוך הצומח מתוך הֶקשרים מקומיים וקהילתיים.

על פי תפיסה זו, למידה אינה פעולה אינדיבידואלית, אלא מסע משותף: מפגש בין המורות והמורים, התלמידים והתלמידות, ההורים, הקהילה והסביבה החומרית והטבעית למען יצירה המשכית של משמעות מתוך הקשבה, דיאלוג ואחריות. המורה אינה "מעבירה ידע" בלבד, אלא היא חלק מרקמה של יחסים. בית הספר אינו "מוסד" מבודד, אלא מרחב חי שמתעצב מתוך יחסים דינמיים עם קהילתו ועם סביבתו החברתית, הארגונית והמוסדית.

קומונינג חינוך: עקרונות מרכזיים ושלוש פריזמות לשינוי מערכתי

• שייכות לקבוצה ויחסים במרכז: הקבוצה כמנוף להתפתחות, וה"ביחד" ככוח ליצירה משותפת. הלמידה נוצרת מתוך מארג מערכות היחסים ומתוך האינטראקציות הבין־אישיות.
• ידע נולד מתוך חוויה, דיאלוג והקשר: הלמידה מתבצעת סביב פעולה ובשיתוף עם פעולה ועם דיאלוג, והידע נבנה ומתגבש מתוך הקשר, כך שהוא מחובר ורלוונטי לחיי הלומדים.
• הובלה השתתפותית־דמוקרטית: מבנים ארגוניים ותהליכי קבלת החלטות השתתפותיים, המבוססים על אמון, על כבוד ועל הכלה, ומחזקים את תחושת השייכות והאחריות של כל השותפים לתהליך.
• חיבור עם הטבע (להיטבע): עבודה ולמידה מתוך שהייה ישירה בטבע, חשיבה מערכתית ואקולוגיות (systems thinking) ופיתוח אחריות אישית וקולקטיבית לסביבה האנושית והלא־אנושית.
• מורים כמובילים: המורים והמורות הם סוכני שינוי תרבותי, מפתחי וחוקרי פדגוגיה, מנחים ומלווים של קבוצות, מנהיגים קהילתיים ושותפים אקטיביים בהובלת בתי הספר ומערכות החינוך.

קומונינג־חינוך בא לידי ביטוי בשלוש פריזמות: פדגוגית (למידה כעשייה משותפת ומבוססת יחסים), ארגונית (מבנים ארגוניים השתתפותיים, תרבות של הובלה וקבלת החלטות בהסכמה ואחריות משותפת ודיאלוגית) ומערכתית (דגם מבוזר, עם אחריות ציבורית ועם סמכות מקומית).

קומונינג חינוך כמנוף מעשי לשינוי תרבותי

לתפיסתנו, העידן של ריבוי המשברים דורש מעבר מגישה המבוססת על תחרות ועל ניכור לגישה המבוססת על שותפות ועל דאגה הדדית. קומונינג־חינוך מציע מסגרת קונספטואלית ומעשית לקידום גישה זו בשדה החינוך, תוך כדי טיפוח מודעות סביבתית, מסוגלוּת קהילתית ויכולות שיקום של מערכות חיים פגועות. גישה זו מחזקת את החוסן הקהילתי, מעודדת צדק סביבתי ומאפשרת לקהילה, לתלמידים ולמחנכים להיות שותפים פעילים ביצירת אופק של תקווה, שותפות ורגנרציה בעידן של ריבוי משברים. להרחבה- קומונינג חינוך: רעיון ומעשה.

שלושת הרבדים של הקומונינג והדפוסים שלהם

במטרה לנהל דיון מבוסס בקומונינג־חינוך, נסתמך על עבודתם של החוקרים דייוויד בולייר וזילקה הלפריך בספרם Free, Fair and Alive: The Insurgent Power of the Commons, שיצא לאור ב־2019. הספר מציג את עבודתם הענפה של השניים כהמשך לתגליותיה של אוסטרום, מדענית המדינה וכלת פרס נובל לכלכלה, המביאה דוגמאות מכל העולם לקיומה של גישה חברתית־כלכלית נוספת של ניהול משאבים – הקומונינג – מעבר לשתי המוכרות לנו: הלאמה והפרטה. על סמך מחקר של התארגנויות קומונינג שונות, בולייר והלפריך ממפים וממשיגים עשרים ושמונה דפוסים שונים, המתחלקים לשלושה רבדים: החברתי (בדגש על אתיקה ומערכות יחסים), הפוליטי (בדגש על משילות עמיתים ועל חלוקת כוח) והכלכלי (בדגש על גישות ששמות את החברה ואת הסביבה לפני רווחים וצבירת הון). אולם, בטרם נתחיל, חשוב להסביר את הערך של העמקה זו, חשוב להבין מהם דפוסים וכיצד הם יכולים לשרת אותנו בתהליכי היישום של קומונינג־חינוך. מפאת קוצר היריעה, נתייחס בעבודתה זו לרוב הדפוסים של בולייר והילפריך, אך לא לכולם.

חשוב להבהיר את השימוש במושגים "דפוס" או "תבנית" (pattern), להבדיל מ"עיקרון" (principle). דפוס או תבנית מתארים ​​רעיון מרכזי לפתרון בעיות המתגלות שוב ושוב בהקשרים שונים. התבנית עצמה נשארת זהה, אך הפתרונות הקונקרטיים שנובעים ממנה שונים. לפי בולייר והלפריך, אפשר להציע את הדי־אן־איי כמטפורה לדפוס כזה: קבוצת הוראות שאינן מוגדרות די הצורך כדי "שיוכלו להתאימן לנסיבות מקומיות" (Bollier & Helfrich, 2019, עמ' 95). ג'ון ס' תומאס כותב שדפוסים הם אחת הדרכים לתפוס "את מה שאינו משתנה, בלי לאבד את הגמישות להתמודד עם הפרטים הספציפיים של הגיאוגרפיה, התרבות, השפה, המטרות והטכנולוגיות", שמשתנים ממקום למקום ומעת לעת (Thomas, 2011). המחקר מלמד שדפוסי הקומונינג אינם עניין בינארי (שקיים או לא קיים), אלא מתקיימים בעוצמות משתנות (חלשות או חזקות) בהקשרים שונים. משמעות הדבר היא שיש לאדם (או יותר מדויק – לקבוצת אנשים) יכולת להשפיע ולעצב את האופן שבו הדפוסים מתממשים ומתגלמים בכל מקרה פרטיקולרי. על כן חשוב להתנסות בהם שוב ושוב כדי להבין ולזהות טוב יותר כיצד הם משרתים את טיפוח הקומונס שבו הם מופעלים.

מקורות

קנדל, אורי. 2025. "קומונינג־חינוך: רעיון ומעשה". 'רוח תבל', 08.07.2025. magazine.tevel-project.org.il/commoning-education

Bollier, David, & Silke Helfrich. 2019. Free, Fair, and Alive: The Insurgent Power of the Commons. Gabriola Island, BC: New Society Publishers.

Ostrom, E. (1990). Governing the commons: The evolution of institutions for collective action. Cambridge University Press. Chapter 3 (pp. 58–102)

Thomas, John C.  2011. “A Socio-Technical Pattern Language for Sustainability”. IBM Research, Vancouver.