פרק שישי מתוך: המניפסט, תרגום: ניב סבריאגו

בתי ספר מוצלחים אינם מתמקדים בתפוקה, אלא בתרבות. כשהתרבות שלנו נכונה, כל השאר כבר מסתדר מעצמו. (קן רובינסון)

כמו שכל גנן חובב יודע, המפתח לגינה בריאה טמון באיכות הקרקע. אם תדאגו לתנאי גידול בריאים בקרקע, יש סיכוי טוב שכל מה שתשתלו בה יפרח, כי יצרתם תנאי יסוד לצמיחה בריאה.

התרבות של בית הספר דומה מאוד לקרקע כזאת וממלאת תפקיד מפתח של תמיכה בבריאות ובשלומוּת של כל מי שגדל בה. את התרבות של בית הספר אפשר לזהות אחרי כמה רגעים של שהות במתחם שלו, פשוט לפי ההרגשה שם. התרבות של בית הספר נובעת מהערכים, מדרכי ההתנהגות, מהאמונות ומדפוסי החשיבה היסודיים שלו. גם אם מפתה לחשוב שהתרבות היא משהו שאפשר פשוט להוסיף מבחוץ, היא בעצם עניין מהותי שכולם במערכת נדרשים לפעול על פיו. התרבות היא הסיפור של בית הספר, מה שכולם חולקים, מציגים, מקיימים ומאמינים בו בהתמדה ובעקביות.

כדי לטפח תנאים הולמים לצמיחה בריאה בבתי הספר שלנו, אנחנו צריכים להתחיל ליצור בהם תרבות בריאה, להכשיר את ה"קרקע" כדי שתוכל לתמוך בכל מי שגדלים בה. סביבות לימוד בריאוֹת מכירות בערך של כל אחד מהחלקים של המערכת האקולוגית של בית הספר: מהמורים, התלמידים, צוות הניהול והמנקים ועד ההורים, אנשי השלטון המקומי, הקהילה המקומית, וגם הסביבה הטבעית הרחבה יותר. סביבות לימוד בריאוֹת כאלה פועלות כדי לתמוך בבריאוּת ובשלומוּת של כל חלקי המכלול המערכתי, והן עוזרות ליצור תרבות של דאגה ואכפתיות.

התרבות נוצרת לפי הגישה האישית שלנו ולפי איכות היחסים בין החלקים השונים של המערכת, לפי הדרך שבה אנחנו מתייחסים ומתחברים לכל שאר הדברים במערכת האקולוגית הזו. כדי לטפח תרבות בריאה, אנחנו צריכים להתמקד ביחסים בין בעלי העניין השונים בקהילה ולהבטיח שתהיה דינמיקה בריאה ביניהם.

שאלו את עצמכם את השאלות הבאות: היכן התלמידים מקבלים הזדמנויות ליצור יחסים טובים עם תלמידים אחרים? היכן צוות הלימוד מקבל הזדמנויות ליצור חיבורים הדדיים ברמה האישית, וגם המקצועית? ומה בקשר להורים? איך אפשר לשלב גם אותם כחברים חיוניים וחשובים בקהילה?

כשאנחנו פועלים לחולל תמורה בחינוך ולקדם אותו לעבר אופקים בריאים יותר, אנחנו נדרשים להשקיע את תשומת הלב שלנו בטיפוח ובחיזוק של היחסים המהותיים בין בעלי העניין השונים, כדי לאפשר להם להרגיש טוב, לתפקד טוב, לחיות טוב וללמוד טוב ביחד.

ההרגשה שבית הספר מעורר אצל האנשים מספקת לעתים קרובות אינדיקטור מהותי לידיעה אם ה"קרקע" שלו בריאה. אמנם לפעמים מזלזלים בחשיבות החוויה הרגשית שלנו ורואים בה עניין משני ואפילו זניח, אבל החוויה הרגשית שלנו בסיטואציה מסוימת מעצבת את כל מה שקשור ליכולת התגובה שלנו לסיטואציה הזו. אנשים פועלים טוב כשהם מרגישים טוב. זה נכון אצל מבוגרים בדיוק כמו אצל ילדים.

מדעי המוח החדשניים ביותר עוזרים כעת להראות שהרשתות העצביות שחשובות ללמידה חברתית־רגשית מקיימות במוח אינטראקציה ישירה עם הרשתות העצביות שאחראיות על הלימוד הקוגניטיבי. הרשתות העצביות האלו מחוברות ממש פיזית במוח. זה אומר שהמצב הרגשי שלנו פועל בצורה מובהקת לשפר או לשבש את יכולות הלימוד שלנו. משום כך, יצירה של סביבה שהילדים מרגישים בה בטוחים, מרגישים ששומעים ורואים אותם, וגם שתומכים בהם, סביבה שבה הם מרגישים דאגה ואכפתיות, היא סביבה שמבטיחה לימוד קוגניטיבי מוצלח.

משום כך, אם אנחנו רוצים ליצור תרבויות בריאות יותר, חשוב שנשאל: "איך נרצה שהכיתות, בתי הספר וקהילות הלימוד שלנו יגרמו לאנשים להרגיש?" כדאי לזכור את דברי החוכמה של מאיה אנג'לו: "למדתי שאנשים ישכחו מה אמרתם, אנשים ישכחו מה עשיתם, אבל אנשים אף פעם לא ישכחו איך גרמתם להם להרגיש".

לגדל ילדים בריאים אומר לטפח את ההוויה שלהם במלואה: לחנך את הלב, הדעת, הגוף, הרוח והנשמה שלהם. כדי לאפשר לבני אדם לגדול בצורה בריאה, אנחנו חייבים להכיר בכך שהדרך שבה אנחנו מחנכים חשובה בדיוק כמו מה שאנחנו מחנכים לו. תהליך הלימוד הוא הלימוד עצמו, וההרגשה שאנשי ונשות החינוך עוזרים ליצור אצל הילדים עוזרת אחר כך לילדים להטמיע בפועל את מה שלמדו.

מדעי המוח המתמקדים ביחסים, במיוחד הנוירוביולוגיה הבין־אישית, עוזרים לנו להבין שהלימוד ממה שלא אומרים עוצמתי בדיוק כמו הלימוד שחולקים בקול רם. אנחנו נוטים באופן טבעי להתכוונן לאנשים מסביבנו ולהתאים במודע ושלא במודע את דרכי ההתנהגות ואת ההרגלים האישיים שלנו למסרים הפיזיים, הרגשיים, הפיזיולוגיים והעצביים שאנחנו קולטים מהאנשים מסביבנו. להורים, למטפלים ולמורים יש השפעה מיוחדת במובן הזה על הילדים.

יוצא מכך שהשלומוּת של המורים חיונית לכיתה הבריאה בדיוק כמו השלומוּת של התלמידים: אי־אפשר לתמוך כראוי בשלומוּת של הילדים אם גם המורים לא ישגשגו ויפרחו בעצמם. כדי ליצור סביבות לימוד בריאות יותר עבור הילדים שלנו, דרושים לנו מורים בריאים. זה הכרח שאינו עומד לדיון.

שינוי של תנאי היסוד גורר שינוי מוחלט של ההֶקשר הקיים. כשצמח נובל, למשל, אנחנו לא מאבחנים אצלו "תסמונת נבילת צמח", רושמים לו תרופה ומבקשים ממנו "לנסות לגדול קצת יותר במרץ". במקום זה אנחנו עוצרים לרגע ותוהים למה הוא בעצם מתקשה לצמוח. אז אנחנו מבינים שהוא זקוק לתוספת מים או אור שמש או לקרקע בריאה יותר או למשהו אחר. אנחנו מבינים שהתנאים של הצמח לא מספקים כעת את הדרוש לשלומוּת שלו, ולכן אנחנו משנים את התנאים האלו, אם אפשר.

ההיגיון הזה נכון גם לנו ברגע הנוכחי בחינוך. גם אם יש הרגשה שאולי יהיה קל יותר להמשיך לטפל בסימפטומים, שום דבר לא ישתנה לפני שנתחיל לברר את הסיבות המהותיות שגורמות להם ונשנה את הסיפור שלנו. החינוך לעולם לא־יציב, חסר ודאות, מורכב ולא־ברור (VUCA) כמו שלנו קורא לנו לשפר את החוסן שלנו ואת דפוס החשיבה שלנו, על מנת להתמודד קודם כול עם אתגרי השעה ועל מנת להתקדם אחר כך גם מעבר להם, לעבר אופק בריא יותר. כולנו צריכים לחזק ולטפח פרקטיקות יסוד שיתמכו בשלומוּת שלנו, של אנשים אחרים ושל כדור הארץ, כדי להתמודד עם המצב הנוכחי של העולם וכדי להפוך אותו לעולם שהיינו רוצים.

השינוי מתחיל עם מורֶה או מורָה בכיתה אחת. אם פשוט נשנה את הגישה האישית שלנו ואת היחס שלנו לעולם מסביבנו, נוכל לחולל תמורה בתרבות שלנו. שינוי של כל מערכת מתחיל כשמשנים את היחסים בין החלקים שלה, כשמוסיפים לה חלקים חדשים, כשמסירים ממנה חלקים ישנים וכשמתחילים לשנות את אופני החיבור בין החלקים השונים.

לכולנו יש כוח לשנות את היחסים בכיתות ובקהילות שלנו, לשנות את ההרגלים שלנו, לשנות את החשיבה ואת ההרגשה שלנו ביחס לעצמנו וביחס לעולם. לכולנו יש כוח לשנות את הגישה האישית שלנו. האתגר של התקופה הנוכחית דרוש מאיתנו לגלות קצת יותר אומץ, קצת יותר תעוזה, להיות אנושיים ככל יכולתנו, וגם לגלות עוז רוח קולקטיבי ולנטוע את השלומוּת של האנשים ושל כוכב הלכת בלב כל הכוונות שלנו, במיוחד בבתי הספר שלנו.

לבתי הספר שלנו יש כוח לחולל תמורה בקהילות שלנו באמצעות שינוי של התרבות מבפנים. יש להם כוח לעזור לסלול את הדרך לעולם מיטיב, דואג ואכפתי יותר, כזה שבו כל החיים משגשגים ופורחים. אז מה אם נאפשר לקיים תרבות של דאגה ואכפתיות בלב הלימוד?

• מה אם החינוך יעזור לחזק את השלומוּת האישית של כל חברי הקהילה באמצעות יצירת הזדמנויות על בסיס יום־יומי לתרגל דאגה ואכפתיות ברמה האישית?

• מה אם החינוך יעזור לחזק את השלומוּת החברתית של חברי קהילת הלימוד באמצעות יצירת הזדמנויות על בסיס יום־יומי להתחבר יחד בצורה עמוקה יותר ולטפח דאגה ואכפתיות לאנשים אחרים?

• מה אם החינוך יעזור לחזק את השלומוּת הסביבתית באמצעות הטמעה מלאה של החיבור לטבע בתרבות הבית־ספרית ובאמצעות יצירה של מרחבים, אתרים והזדמנויות על בסיס יום־יומי לתרגול של דאגה ואכפתיות לכדור הארץ?

אם בתי הספר יתמקדו בכישורים שדרושים לשלישיית השלומוּת: דאגה ואכפתיות לעצמנו, לאנשים אחרים ולכדור הארץ, הם יוכלו ליצור תרבות שתלַמד אנשים איך לשגשג ולפרוח. הצעירים ילמדו איך לחיות בצורה מאוזנת יותר, איך להעמיק את היחסים שלהם עם עצמם, עם אנשים אחרים ועם הטבע כולו, איך לחזק את הכישורים המולדים שלהם, איך להרגיש שהם מצוידים היטב ובעלי חוסן, ואיך לקחת חלק פעיל בעיצוב העולם שלנו.

שום דבר לא מונע מאיתנו לשלב את הפרקטיקות ואת העקרונות האלו של שלישיית השלומוּת בחיים הפרטיים שלנו, בעבודה שלנו ובקהילות שלנו ולעזור לחולל כך שינוי. הפרקטיקות והעקרונות הללו זמינים בחינם, הם קיימים אצל כולנו עמוק בפנים, ואנחנו יכולים לבחור לגייס אותם לפעולה.

החל ברגע זה…

לקריאת המניפסט המלא באנגלית