ללמוד לחיות, להודות, להעניק ולמות בחינוך היער של שומרי הגן

בלב מדבר הקלהארי שבאפריקה הדרומית, בין דיונות חול אדמדם שעוד פולטות לאיטן את הלהט שספגו לאורך היום, מדורה גדולה בוערת תחת שמיים זרועי כוכבים, וסביבה רוקדת קהילה של בושמנים, בני הסאן. רגלי הרוקדים בוטשות בקרקע בקצביות מלאת חיים, והם חגים במעגלים מסביב לאש לצליליהן המתעצמים והשוככים של מחיאות הכפיים והשירה של נשות הקבוצה היושבות.

אני צופה באנשים האלה, בני הקהילה שאני חי אצלה כבר כמה חודשים, במערבולת של מחשבות ותחושות. במונחים חברתיים-כלכליים מקובלים, רובם היו נחשבים "עניים", אולי אפילו "נחשלים". כקהילה, הם מתמודדים עם בעיות עמוקות כגון פערים בין-דוריים, אבטלה ושכרות ועם מחלות כגון שחפת, צהבת ואיידס. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהחיוּת ומהחיוניות שלהם. אפילו כשהם רזים מרוב תת-תזונה ואפילו כשהם קצת שיכורים, הם עומדים זקוף או זזים במעין ריקוד של הגוף. כשהם שקועים בעשייה יום-יומית, התנועות שלהם תכליתיות ונמרצות – חגיגיות אפילו. הקהילה, גם כשהיא במשבר, רוחשת קשרים ויחסים מורכבים, ערים ומדוברים.

כוח חיים, חיוניות, יצרנות – זה לב העניין בריקודי הטרנס המסורתיים של בני הסאן. ברדפורד קיני היה אנתרופולוג ופסיכולוג קליני שחקר את הרוחניות הבושמנית, הן מדעית והן פיזית. הוא הגיע לקרבה אינטימית ולשיח מעמיק עם מרפאים ועם מרפאות מסורתיים, שראו בו חבר לדרך ומרפא כמוהם, וגם הוביל ריקודי טרנס בעצמו. בכתביו, קיני מתאר את הטרנס של הבושמנים כמרחב המטשטש את ההבחנות השכלתניות בין הדברים בעולם (Keeney, 2010; Keeney and Keeney, 2013), שהמרפאים והמרפאות נוגעים באמצעותו בכוח חיים גולמי שהם מכנים "נ/וֹם" (הסימן / מבטא צקצוק בלשון). כוח החיים הזה גואה ופורץ מתוכם בעוצמה כזו, שהוא גורם להם להתפתל ולגנוח. הם חשים בו זורם בגופם כמו חשמל, בחום וברעידות. הם משתמשים בו כדי לרפא, אבל יש בו גם פוטנציאל לפגוע ולהשחית. כוח חיים הוא דבר עוצמתי ומסוכן, אבל הוא גם כוח חיים – וזה מה שחשוב. הבושמנים מכניסים את עצמם לטרנס, במאמץ משותף של הקהילה כולה, רק בשביל האפשרות לגעת בו, בכוח החיים הזה, בשביל לעורר אותו ולשאוב קצת ממנו. אבל מה הקשר בין ריקודי הטרנס של הבושמנים בקלהארי לבין מה שאנחנו מכנים "חינוך" בישראל?

חינוך יער

"תראו", אני מצביע, "רואים את הציפורניים". כולנו מסתופפים מסביב לעקבה המסתורית. כמה מהילדים צמודים אליי – כורעים נמוך על הברכיים ועל הידיים, כמעט נוגעים באף באדמה. אחרים רוכנים או עומדים מעליהם, מתאמצים להציץ. "כמה ציפורניים אתם רואים?" הילדים סופרים ארבע, ואני מצביע על רמזים לאצבע ולציפורן נוספות – קטנות ועדינות – בצד, בנפרד מהשאר.

"אבל אף פעם לא ראינו פה דורבן!" מקשה יואב, ובצדק. הקבוצה שלנו – חוג אחר הצהריים של "שומרי הגן" – נפגשת פה באזור פארק ראש ציפור וגבעת נפוליאון לכמה שעות בכל שבוע כבר שנה רביעית ברצף. ראינו תנים וקיפודים, נחשים, כלבים וחתולים והמון ציפורים, לטאות, עכברים, צבים ונוטריות, אבל אף פעם לא דורבן.

"זוכר שמצאנו קוץ לפני כמה חודשים?" שואלת שני בת התשע.

"וגם ראינו משהו שנראה כמו מאורה", מזכיר עידו. יואב מהנהן קלות, שוקע במחשבות, כנראה לא לגמרי משוכנע. שאלת הדורבן על הגבעה מלווה אותנו כבר חודשים כסוגיה מסתורית ומרגשת. דורבן? באמצע העיר? לבד או בזוג? איך הוא או היא מסתדרים פה? מתי הוא או היא יוצאים החוצה? והאם נצליח לראות אותו או אותה? הדורבן הוא דמות המסתורין שלנו. בלתי נראה וחמקמק, הוא מפזר לנו רמזים, שאנחנו מלקטים במאמץ או נתקלים בהם במקרה ברגע לא-צפוי לגמרי. אנחנו קוראים את העקבות ואת הסימנים האלה כמו שקוראים מותחן בלשי.

הסופר דניאל קווין, שספריו עוסקים ביכולת של חברות אנושיות לחיות בחיבור לעולם הלא-אנושי באופן רגיש ובר-קיימא, מתאר את הגששוּת כיכולת אנושית ייחודית. אחרי הדגמת "קריאה" של עקבות בחול, אחת הדמויות בסיפור מסבירה לאחרת:

בין הפרימטים [משפחתנו הביולוגית, הכוללת בין השאר שימפנזות, גורילות ואורנגאוטן], רק לבני האדם יש כישורים ביולוגיים שמאפשרים להם לעבור להתקיים מציד – והכישורים האלה הם אינטלקטואליים לחלוטין. … לא הפכנו להיות אנושיים כשחבטנו אבן באבן. הפכנו להיות אנושיים כשקראנו את סיפור האירועים שנכתב כאן-כאן בידו של האל. (Quinn, 1996, p. 165)

ואכן, אם יש דבר אחד שמייחד אותנו, בני האדם, הרי זו היכולת הייחודית שלנו לקשר בין דברים שונים במציאות בקשרים לוגיים רחוקים וארוכים, מסתעפים ועקיפים, להסיק דבר מה מתוך משהו אחר לגמרי ולקשור בין המוחשי ו"הכאן והעכשיו" לסיפורים סבוכים ומופשטים על יצורים ולמעשיות "לא-כאן ולא-עכשיו". ביכולת הזאת טמונה עוצמתנו הגדולה ביותר, אך גם מפלתנו. בזכות היכולת להתנתק מ"הכאן והעכשיו", אנחנו יכולים לעוף בדמיון ובמילים שלנו הרחק אל העבר או אל העתיד או אל יקומים מקבילים, להמציא חידושים, לפרק היבטים של המציאות לגורמים פחות ופחות מוחשיים, לחבר חיבורים בלתי סבירים ולקרוא תיגר על הסדר הטבעי.

בגששות יש משהו מהאיכות הזאת: היכולת לספר סיפורים מורכבים וארוכים על סימנים או על רמזים קלושים ולקשור בכוח הדמיון בינם לבין התרחשויות ויצורים שכבר אינם כאן. הגששות מוציאה אותנו למעופים של הדמיון ומרחיבה את התודעה.

עם זאת, הגששות גם מעמתת אותנו עם המציאות ומורידה אותנו בחוזקה לקרקע, על הברכיים. הנה, עובדה – יש פה עקבה של דורבן! לא ראינו אותו, אבל הוא בכל זאת פה איפשהו. הוא קיים. הוא פועל בעולם ומשפיע עליו. בטביעת הרגל של הדורבן יש מפגש עם האחר, מפגש שטמונה בו הבנה של האופן שבו יצורים שונים – גם אנחנו – קשורים למרחב שאנחנו חיים בו, משפיעים עליו ומושפעים ממנו. טביעת רגל כזו יכולה להיות פיזית או מטפורית, כמו שנהוג לדוגמה לדבר על "טביעת הרגל האקולוגית" של אנשים.

ומה בקשר לעקבות שלנו? מתי ועל מה אנחנו משפיעים גם בלי לשים לב? מהן האדוות שאנחנו מייצרים בעולם?

חינוך גנרטיבי: חינוך לבריאה

וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. (בראשית ב, טו)

בחוגים ובימי היער שלנו ב"שומרי הגן" אנחנו מנסים להתחבר לעולם דרך מיומנויות יער ומלאכות יער. "שומרי הגן" הוא ארגון של אנשים שמתרגלים, חוקרים ומלמדים מיומנויות של חיבור לטבע בהשראת תרבויות ילידיות ואורחות חיים של ציידים-לקטים. אנחנו באים ל"יער" כדי להיפגש, לשחק, לשמוע סיפורים, ללמוד וליצור. אנחנו מתנסים בגששות, בהאזנה לשיחות ציפורים, בבנייה של מחסות, בהסתוות ובהתגנבות, בהכנת כלים, בליקוט, בבישולי שדה ועוד. דרך המלאכות והמיומנויות האלה, אנחנו לומדים להבין מקרוב את מחזורי הקיום בטבע, ואיך אנחנו, בני האדם, משתלבים בהם ומשפיעים עליהם כחלק בלתי נפרד מהם, שיש בו פוטנציאל להיטיב או להזיק. אחרי השלמת קורס חווייתי למבוגרים, רבים מבוגריו ממשיכים להכשרת מדריכים והופכים את העיסוק שלהם בחיבור לטבע לעבודה חינוכית מקצועית במסגרות רשמיות או פרטיות. ימי היער והחוגים שאנו, חברי מעגל המדריכים, מעבירים אינם רק אופק מקצועי ופרנסה לרובנו, אלא בעיקר הזדמנות להמשיך לחוות ולהעמיק את החיבור הזה בעצמנו. אבל כדי לעשות את זה, צריך קודם כול "יער".

כשאנחנו אומרים "יער" ב"שומרי הגן", אנחנו לא מתכוונים בהכרח ליער-יער (אזור רחב ידיים מיוער בצפיפות בעצים גבוהים ובשיחים סבוכים), אלא משתמשים במושג הזה באופן די חופשי כדי לתאר כל מרחב שהוא חי, מגוון ופראי די הצורך כדי להתאים לפעילות שלנו. פארקים מעוצבים ומטופחים למשל מתאימים פחות, בעיקר בגלל הנוכחות של פועלי גינון, פקחים ומבקרים אחרים, שאינה מאפשרת מפגש אינטימי וקשוב עם הלא-אנושי שם (אף שגם בהם יש המון בעלי חיים וטבע). גם שמורות טבע הן בעייתיות, כי מפגשים כאלה מוגבלים בהן מבחינה חוקית. לעיתים קרובות מתברר שהשטח המתאים ביותר לפעילות שלנו הוא בחורשות נטושות, במטעים מוזנחים, בחופים, על גדות נחל או במעזבות שבין חלקות מוסדרות. הרשויות, התעשייה ולשכות המקרקעין מחלקות את העולם לפאזל של גושים וחלקות, אבל כמו שכוכב הביטלס ג'ון לנון וגם האנתרופולוגית אנה טסינג (Tsing, 2012) אמרו בצורה קולעת: החיים הם מה שמתרחש בלי תכנון דווקא, בתפרים, בסדקים ובשוליים הבלתי נשלטים – עשבים שוטים, מזיקים, מינים פולשים, טחבים, פטריות וכדומה, פרצים עוצמתיים של חיוּת והתרסה כלפי הסדר המופתי, החדגוני ונטול החיים של בטון, אספלט, מלט ופלסטיק.

ה"יער" הוא מושג שמבטא באופן הטוב והישיר ביותר את מה שאנחנו מחפשים: היער הוא מרחב חי ורוחש, מרחב שצומח, מתפתח ומתחדש בעוצמה. הוא מערכת יצרנית (גנרטיבית) ומתחדשת (רגנרטיבית). היער "אוכל" ונושם חומרים ויצורים, מפריש אותם. הוא משנה אותם ומשתנה בעצמו בתהליך. מתקיימים בו אינספור רצפים של לידה, צמיחה, הולדה, הזדקנות, מוות, כליה, התמחזרות ולידה מחדש. לפעמים הוא צומח בשפע ובעוצמה כה עזים, עד שהוא חונק את עצמו מרוב קיום וקורס לתוך עצמו. לפעמים הוא נשרף או נכרת או נהרס בסופה, ברעידת אדמה, בשיטפון או בשיני דחפורים. כשהוא נפגע, כוחו של היער להשתקם נובע מכוחות החיים שבו וממגוון החיים שמרכיבים אותו. גם בהרס ובכליה טמון פוטנציאל צמיחה. זרעים שנקברו או נסחפו מוצאים לפתע פתאום הזדמנות לפרוץ לאוויר העולם ומתחילים שוב את מחזורי הסּוּקְצֶסְיָה (succession) – מבראשית. כשצמחי החלוץ מתבססים, נוצרים התנאים לצמחים אחרים, שהולכים ותופסים את מקומם, וחוזר חלילה, בתהליכי שינוי שהם מפתיעים, אבל גם נענים לסיבתיות, להיגיון ולמחזוריות. היער הוא פאזל חי, נע ומשתנה. השילובים בו אינסופיים, אבל התבניות שלהם בעיקרון פְרַקְטָליות: חוזרות על עצמן. אפשר לאפיין וללמוד אותן ולהשליך מהן על סיטואציות ועל הקשרים נוספים. היער מלא פינות נסתרות, צללים חמקמקים ולא-נודע. יש בו מרווח ומרחב למשחק, לניסוי, לאתגר ולתגליות מפתיעות. עם זאת, היער עצמו הוא גם תמיד חלק מאקולוגיה רחבה יותר, תמיד משולב במארג מחזורי הפחמן, החנקן, החמצן, האור, המים, האדמה והחיים.

ילדים שגדלים ב"יער" – באותה סביבה חיה, מתחדשת, משתנה תמידית, חיונית, יצרנית, מגוונת, מורכבת ויצירתית – חווים כך את העולם, כפי שהוא באמת. כל צעד ביער מחבר אותם למציאות הזאת – בגוף, במעשה, בחוויה ובהבנה. כל מבט, כל שאיפת אוויר, כל מגע וכל תנועה הם שיעור. כל פעולה היא אתגר של השתתפות פעילה במארג מורכב, בסבך של מערכות יחסים, מעשים ורעיונות. ביער כזה ודרך החיים בו, אנשים לומדים איך לחיות, וגם איך למות. הם לומדים על יופי ועל אפשרויות, וגם על המחיר ועל הכאב שאולי כרוכים בהם. הם לומדים לקיים יחסים מיטיבים, וגם מתי יש צורך במאבק מוצדק, איך מנהלים אותו, ומה יצורים חיים עושים כשמתעורר קושי.

כוח החיים ניכר מאוד אצל יצורים החיים במציאות קיומית שיש בה צרכים אמיתיים, ונחלש או נחבא יותר באורח חיים "נוח", "מוגן", "מסודר" או "בטוח". לתחושתי, החיוניות הזאת היא גם מה שחסר היום בחינוך הסטנדרטי. נדרש חינוך לייצריות, ליצרנות ולעשייה. חינוך רגנרטיבי צריך קודם כול להיות חינוך גנרטיבי – כלומר יצרני ויצירתי. חינוך שעושה משהו בעולם, שמשנה את העולם, את הלומדים ואת המלמדים. רק כך, הוא יוכל להיות גם חינוך "רגנרטיבי" – כזה שאינו רק יוצר ומפיח חיים, אלא גם משיב את הכוח ואת החיוּת למחזורי הקיום, במקום רק לכלות ולהחניק אותם.

כשאני חושב על הרגעים הטובים ביותר שחוויתי בשתים-עשרה שנות הלימוד שלי, אני חוזר שוב ושוב לתהליכים של בריאה ויצירה, של שינוי והשתנות: כשהייתי בכיתה ז', השתתפנו בפרויקט "מדע וחקר" כיתתי, ששילב בין שיעורים עיוניים על המצאת הקיטור, על המהפכה התעשייתית ועל הזרם הפוטוריסטי באומנות לבין יצירה בפועל של פסלים, מודלים ותרשימים וכתיבת חיבור בהשראתם. דוגמה נוספת היא קבוצת דיבייט (ויכוח תחרותי) שנודבתי אליה. בסוף לא לקחתי חלק בוויכוח עצמו, אלא הוטל עליי ועל תלמיד נוסף לכתוב נאום ולהציגו בפני פורום עירוני גדול. התהליך הזה שינה אותי וגילה לי מחדש את עצמי ואת יכולותיי, וגם הפיק יצירה שהתובנות שלה מוסיפות ללוות אותי שנים אחר כך. את הנאום שלי בחרתי לכתוב על היתרונות של ספרות המדע הבדיוני והפנטזיה וכיצד היא מאפשרת לנו לבחון את המציאות שלנו מפרספקטיבות אחרות, זרות ומוזרות. התובנה הזאת ממשיכה ללוות אותי גם היום כאנתרופולוג וכחוקר של תרבויות ושל חברות, ואפילו כתבתי עליה ב"פרסום" האקדמי הראשון שלי, שפורסם בכתב העת המחלקתי של האוניברסיטה שלמדתי בה.

החוויות הטובות ביותר שחוויתי בחינוך קשורות לתהליכים שיצרו משהו בחיים שלי או שיצרתי במהלכם משהו למען אחרים – יצירה לא רק במובן של מלאכה, אבל לפעמים כן: משהו שמחולל שינוי, שמתקשר לסוגיה אמיתית, שמציע פתרון או רעיון אמיתי. וכשבית הספר לא היה כזה, הלמידה והיצרנות התקיימו במקומות אחרים – עם חברים, בחוגים או לבד בזמני הפנוי.

ואז, בזכות "שומרי הגן", מצאתי את עצמי לפתע פתאום עוסק בתהליכי יצירה והיווצרות באופן מתמיד, רציף וחדש לגמרי, שהיה גם פשוט, אינטנסיבי ומוחשי יותר מכל הקשר אחר. התהליך שעברתי בעצמי כשהשתתפתי בקורס המבוגרים של הארגון, והעיסוקים שנבעו ממנו לאחר מכן זימנו וממשיכים לזמן לי אינספור הזדמנויות לחוות את המציאות כמעיין שופע של רגעי יצירה ובריאה.

לפתע פתאום הדלקתי אש, יצרתי כלים, בניתי מחסות, קלעתי וארגתי סלים ומחצלות, הכנתי קשתות וחיצים וקלעתי אותם למטרה! למדתי לתחזק מדורה ולבשל ארוחות בשטח. למדתי ללקט, לנוע בסבך, לשחק, להביע, להקשיב, לראות מחדש, לשתף פעולה עם אחרים ולהוביל כשנדרש ממני. אני וחבריי לקורס חקרנו איך יצורים שונים מטביעים עקבות שונות ומשאירים אחריהם סימנים משונים – גם באמצעות עקבות שיצרנו בעצמנו. גילינו שכל ציוץ של ציפור נושא בחובו משמעות לציפורים אחרות, מהדהד במרחב ומשפיע על ההתנהגות שלהן, וגם של הטורפים והנטרפים בסביבתן. גילינו שכל השפעה קטנה מעצבת את אופן גדילתו של צמח. למדתי ללכת יחף ולהתמלא כך בהנאה, בתחושת מסוגלות, בחופש ובאנרגיות. גיליתי שאפשר להשאיר את הנעליים בצד, להכין אותן בעצמי או אפילו לא לקנות בכלל נעליים מלכתחילה.

וכמו ביער, שהכול קשור בו להכול, גם רגעי היצירה לא היו מבודדים, אלא הזינו זה את זה והתחברו למארג מורכב של ידע, עשייה, למידה ויחסים: כדי להדליק אש מ"אפס" לקחנו אבן צור, שברנו ממנה נתז חד והשתמשנו בו כדי לחתוך, לנסר ולשייף מקדח מגבעול ארוך וישר שליקטנו, וגם כדי לגלף בסיס מענף אחר. בזיעת אפינו סובבנו במהירות את המקדח בשקע שיצרנו בבסיס, וכשנוצרו די חיכוך, לחץ וחום ביניהם, הצטבר והתגבש אפר עדין ולוהט שנהפך לגחל מעשן. את הגחל השברירי הזה הנחנו בזהירות בעריסה של עשבים יבשים ורכים, שנעטפה בעצמה בצרור גדול ודחוס של מחטי אורן וזרדים דקיקים. גידלנו את האש כמו שמגדלים יצור חי – מלידה, דרך ינקות וילדות ועד שהפכה לאש בוגרת. את החומר היבש והעדין ששימש בהתחלה להזנת האש, החלפנו בהדרגה ב"אוכל של גדולים": ענפים דקים אך חזקים, אחריהם עבים יותר ובסוף בולי עץ של ממש. האש הפיחה בנו חיים – חום, אור והשראה. בישלנו עליה ארוחות מזינות, ניהלנו שיחות בחושך ובעיקר סיפרנו סיפורים והפלגנו הרחק בדמיון – לזמנים אחרים, לעולמות רחוקים או ליקומים מקבילים. עפנו עם נשרים, צללנו למעמקי הים, התחפרנו עם שורשים ועם רמשים בלב האדמה וצמחנו בחזרה החוצה עד צמרות העצים. כשסיימנו, כיבינו את האש. נפרדנו ממנה, הודינו לה, ואחר כך שפכנו עליה מים ורקדנו באדים שעלו ממנה. אספנו את השיירים הכבויים שלה ופיזרנו אותם בסבך, טשטשנו כל סימן וזכר לקיומה מלבד אלה שנחרטו עמוק בקרבנו.

העולם מלא תהליכי יצירה, שמולידים תהליכי יצירה נוספים ומזינים זה את זה – טורפים ונטרפים, נולדים ויולדים. כמחנכי יער יש לנו מזל ועונג לפעול במרחב חי ומחיה כזה, להיטען כך מעצם העשייה. ועם כוח החיים הזה ועם האפשרות הזאת ליצור ולשנות, מגיעה גם אחריות כלפי העולם החי הזה: ליצור ולשנות אותו באופן מתחשב ומיטיב, לתרום בחזרה למערכת שמזינה אותנו, ולאפשר לה להמשיך להתקיים ולהתחדש ולהיטען גם מאיתנו.

חינוך להודיה, לנתינה בחזרה ולהתחדשות

אני מזיע. הלב שלי הולם כמו תוף. הידיים והרגליים שלי רועדות מהמאמץ. זו עבודה קשה להצליח להתגנב ולהתחמק בצמחייה שגובהה בין ברך למותן. עלי האקליפטוס היבשים שמכסים את אדמת החורשה מתפצפצים וחורקים עם כל תנועה קטנה שלי, וצמחי הנשרן מדגדגים ומגרדים גם אחרי שכבר הצלחתי לקפוא במקומי ולהחניק את ההתנשמויות שלי. קרוב אליי, קרוב מדי, אני שומע את ה"ציידים" מחפשים אותי. אני צופה בדמויות המטושטשות שלהן בין הגבעולים מתאמות ביניהן איך ימצאו אותי ויסגרו עליי. למרות כל האדרנלין ולמרות הסיטואציה ההישרדותית, אני לא יכול להתאפק מלחייך, אפילו כמעט לפרוץ בצחוק.

כחלק מרשת של מחנכים, אני חש חיבור אישי מיוחד להדרכה במרחבים עירוניים יחסית דווקא. משהו מדליק אותי בשילוב של טבע פראי או "מוזנח" הנמצא בסמיכות למרחב בנוי ו"מהונדס". הניגוד הזה מדגיש עוד יותר את הצורך – שלי, של הילדים, של ההורים שלהם ובכלל – במרחב חופשי יותר ונשלט פחות, רבגוני ומסעיר. מקום לחקור, לגלות בו את עצמנו מחדש, למצוא בו נוכחות שאינה רק אנחנו עצמנו. נניח לגלות שיש דורבן שחי כל חייו בלב העיר בין הגבעונת לגינות ובין הכבישים לפחים.

מקובל לתאר שטחים פתוחים וריאות ירוקות כאזורי מפלט, שְׂרֵדָה (refugia). מקום שמינים רבים מוצאים בו מעין אי של חיוֹּת ושפיוּת ומרחב להתקיים בו. הורים רבים ודאי שולחים אלינו את הילדים שלהם במחשבה דומה. "יותר מדי זמן בין קירות ומול מסכים", הם בטח חושבים לעצמם. "לכו תתלכלכו קצת בבוץ", הם אומרים להם. אבל לא יותר מדי – ואחר כך שיחזרו הביתה לצפות בטלוויזיה ולהתכונן ללימודים באוניברסיטה. בזמן היער שלנו קל לראות פעילות לשעות הפנאי או לתקופת הילדות בלבד, מעין אסקפיזם… ואם הוא אכן כך, אז למה לעסוק במשהו שנוי במחלוקת כמו ציד?

מבחינתי, מה שאנחנו עושים ביחד ב"יער" הוא ההיפך המוחלט מאסקפיזם: איננו מבקשים לברוח מהמציאות של העיר, מהפיח ומבנייני המשרדים, אלא אנו באים כדי להתחבר למציאות האמיתית באמת. רבי הקומות שסביבנו נטועים היטב באדמה. החיים בתוך האדמה ומעליה מצמיחים את האוכל, את התרופות ואת חומרי הבניין שלנו. בתעלות האוורור של משרד, קניון או בית ספר זורם חמצן שמקורו בנשימתם של עצים. הטלפון החכם אינו נפרד ומנותק מהיער, אלא נולד ממנו, וגם יחזור אליו. וכשאנחנו מרימים מתג כדי להדליק אור, אנחנו מנצלים אנרגיה שהגיעה ברובה מהשמש בדרך כזו או אחרת לאחרונה או לפני עידנים רבים.

כשאיננו מתאמצים להדליק אש באמצעות מקדח ובסיס, מישהו אחר עושה את זה בשבילנו, במחירים חברתיים, כלכליים ואתיים גבוהים פי מיליון.

תרגול של פשטות פרימיטיבית לא נועד להחליף את המציאות המודרנית המורכבת, אלא לעזור לנו להבין אותה טוב יותר. תוך כדי משחקים, סיפורים, משימות וסתם זמן חופשי, אנחנו פוגשים את המארגים ואת מחזורי הקיום שהחיים של כולנו מושתתים עליהם, ומתערבבים בהם מקרוב ובלי חציצה.

אחד הדברים האהובים עליי הוא לשחק במשחקי ציד עם החניכים שלי. לפעמים אנחנו משחקים בלי שום ציוד ואביזרים ולפעמים עם כלי ציד מושקעים, מרופדים ובטוחים למשחק, עם תחפושות ועם צבעי הסוואה, אבל כך או כך, המשחק תמיד כיפי, תמיד סוער, תמיד מאתגר ותמיד מעורר בעוצמה את אותה תחושת חיוניות שהזכרתי קודם. מדהים כמה מעט כללים והסברים נדרשים למשחק כזה, שכולנו – מבוגרים וילדים – מתמסרים לו בקלות ובמהירות גדולות כל כך. כולנו מכירים את משחק ה"תופסת" על מגוון סוגיו – המשחק פה פשוט אף יותר, "חי" יותר ו"אמיתי" יותר.

ב"שומרי הגן", אנחנו מאוד אוהבים משחקי ציד – סימולציות של ציד, שאיש אינו נפגע בהן, אבל שמשחקים בהן במלוא העוצמה והתשוקה. נוסף על כך, אנחנו גם מתעמקים בהכנת כלי ציד רציניים, כמו חיצים וחניתות עם חודי צור, קשתות, מטולים, מקלות זריקה ועוד. גם אחר כך, בערב, אנחנו מספרים מסביב למדורה סיפורים על ציידים-לקטים, על טורפים ועל נטרפים, על אינדיאנים, על בושמנים, על אינואיטים ועל שבטים בג'ונגלים של האמזונס.

הציד מעורר מחשבות, דיון, אי-נוחות וחקירה של חלקנו כבני אדם במארג הזה – האם הוא מיטיב או הרסני? כל צורות החיים מנצלות בהכרח משאבים או צורות חיים אחרות, אבל אפשר לחיות מתוך מודעות, הכרת תודה, ענווה וכוונה להעריך את המתנות שקיבלנו ולהעניק בחזרה כמיטב יכולתנו. חינוך למורכבות – כזו שלא רק דנים בה, אלא גם חווים.

זהו. נגמר. הם תפסו אותי. החניתות מושלכות לעברי מטווח אפס, בלי להשאיר לי שום סיכוי להתחמק – ואז הם מתנפלים עליי, וכולנו מתגלגלים יחד בצחוק ובתשישות. עוד מעט נתחיל סיבוב נוסף. הפעם אהיה נמר, והם יצטרכו לדאוג מפניי.

לא קל לנו לעסוק בנושא הזה, אבל הקושי הזה הוא בעצם הסיבה לעסוק בו ביתר שאת. כמו שכל יצור חי מותיר אחריו עקבות – פיזיים ומטפוריים – כך יש גם השפעות ומחירים לכל פעולה ולכל החלטה שלנו. ועם היצרנות ועם המסוגלוּת האלה חייבת לבוא גם אחריות – היכולת להכיר בהשלכות ולהתמודד איתן, לתת דין וחשבון ולבחור בחירות מיטיבות יותר ופוגעניות פחות, ככל האפשר.

אבל כמה מכל זה מתורגם לשינוי אמיתי בעולם וכמה נשאר רק בגדר משחק?

כשאחזור הביתה ואכין את ארוחת הערב, יהיו לי במקרה הטוב סל עמוס בפטריות, צרור של עלי לוף או סרפדים, שורשי גדילן, פרחי כליל החורש ועוד ליקוטים מהיער. אבל גם היום, אחרי עשור וחצי של עיסוק יום-יומי במיומנויות של החיבור לטבע ובחינוך היערי, עיקר הארוחה שלי יבוא מהסופרמרקט, מקסימום מהשוק.

שיחקתי אינספור משחקי ילדים עם קשתות, חיצים, חניתות ומלכודות – התגנבתי אל טרף מדומה, "צדתי" ו"ניצודתי". במשחקים האלה רכשתי הבנה חיה של הקשר בין הצייד לניצוד. בעזרת סימולציות כאלו למדתי ולימדתי על התלות שלנו ביצורים אחרים, על היותנו חלק ממארג חי, על הכרת תודה, על ענווה, על מתן כבוד ועל ניצול מיטבי של כל חלקי החיה ללא בזבוז, על המוסריות שבצמצום אכילת בשר ועל החיים ועל העוצמה שטמונים באכילתו.

בארוחת הערב הבאה, שום בשר ציד לא יעלה אצלנו על הצלחת, ואם יהיה בה בשר, הוא יבוא כנראה מהסופרמרקט, מקסימום מהשוק. אין בארץ אפשרות ממשית להתקיים מציד. אין מרחבים מתאימים ואין מנגנון נגיש לציד חוקי. יחד עם זאת, אני לא מגדל ציידים. אני מנסה לגדל אנשים טובים, מודעים ו"מחוברים", כאלה שיראו את היחסים שלהם עם חבר, שכן או אפילו יריב מבעד לעיני הצייד וטרפו, הצייד וחבריו לקהילה, הצייד ורוחות היער, הצייד וגן העדן עלי אדמות שמספק לו את קיומו.

כשהילדים האלה יגדלו ויהיו מנהלים בכירים, יזמים עסקיים, מהנדסים, שליחי ציבור, קובעי מדיניות, ראשי מועצות, מורים, הורים – האם יזכרו שבחורשה המוזנחת מאחורי הבית שלהם אפשר לקטוף חובזה וחרדל וחרצית ולהכין מהם קציצות טעימות ומזינות? האם יזכרו שהתנים, הדורבנים וחזירי הבר מסתובבים שם חופשיים ממשחקי המעמדות, הכוח והפוליטיקה שלנו? האם יזכרו שהיו להם חברים טובים שבנו איתם מחסה מפני הגשם, וישבו איתם מסביב למדורה בלילות החורף הקרים? והאם יזכרו את השבר שחוו כשמחצית מהשטח כותרה יום אחד בגדר, נאכלה במלתעות הדחפורים והפכה בתוך חודשים בודדים למבנה מבהיק של בטון, מתכת וזכוכית – אסור לכניסה?

אני מאמין שכן. בזכות המשחקים דווקא, שלעיתים היו הדבר החי והאמיתי ביותר שהם חוו באותו יום, ובזכות היער, שמספק מקום לחוויות חיות ואמיתיות.

צמיחה פראית מתרחשת, כותבת אנה טסינג, בשוליים ובתפרים הבלתי נשלטים, בסדקים, בהריסות. בשדה המוזנח שהעירייה אינה מטפחת, יש שפע של צמחי בר לליקוט ושל חומרים למלאכות ולהקמת מחסות, יש שבילים נסתרים ומפגשים ישירים עם תנים, עם דורבנים ועם חזירי בר. פוגשים שם גם הומלסים, שוהים בלתי חוקיים, כלי אבן שהשאיר ילד ניאנדרטלי לפני מאות אלפי שנים, ולעיתים גם מלקטת זקנה מאיזשהו כפר סמוך לעיר.

דרך מיומנויות חיים קדומות, משחקי ציד וסיפורים על בושמנים, אני והחניכים שלי לומדים למצוא את הסדקים ואת ה"יער" שפורץ מתוכם, להיטמע בהם ולשגשג, להיטען בכוחות עשייה ויצירה, להכיר בהשלכות של הבחירות שלנו, לאהוב ולכבד את הטבע שאנחנו חיים על חשבונו, להעניק בחזרה ולחדש כמיטב יכולתנו את הפאזל שאנחנו חלק ממנו. כך אנחנו עושים חינוך רגנרטיבי: חינוך שמצמיח דברים חדשים מתוך קרקע עתיקה, ששואב אנרגיה לחיים ולעשייה מתוך היכרות עם הסופיוּת ועם הזמניוּת של היצורים בעולם, ושמפגיש אותנו באופן ישיר ובלתי אמצעי עם העולם ועם ההשלכות של מעשינו בו.

מקורות

Keeney, Bradford. 2010. The Bushman Way of Tracking God: The Original Spirituality of the Kalahari People. New York: Simon and Schuster.

Keeney, Bradford, and Hillary Keeney. 2013. "Reentry into First Creation: A Contextual Frame for the Ju/’hoan Bushman Performance of Puberty Rites, Storytelling, and Healing Dance". Journal of Anthropological Research 69, no. 1: 65–86.

Quinn, Daniel. 1996. The Story of B. Vol. II. New York: Bantam.

Tsing, Anna. 2012. "Unruly Edges: Mushrooms as Companion Species: For Donna Haraway". Environmental Humanities 1, no. 1: 141–154.